מה שחמק מספרי ההיסטוריה: מידע חדש על משפחתו של רודולף ורבה
- Mattan Segev-Frank
- 26 במרץ
- זמן קריאה 11 דקות
עודכן: לפני 4 ימים
מחר ימלאו 20 שנה למותו של רודולף ורבה, אחד מגיבורי השואה שזכה ליחס לא הוגן מקהילת המחקר בישראל, שביחד עם אלפרד וצלר נמלט ממחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ב-7 באפריל 1944 וסייע להתריע בפני העולם לראשונה, עוד במהלך מלחמת העולם השנייה, על הזוועות שמתבצעות שם על-ידי גרמניה הנאצית. בפוסט קודם, חשפתי את הקשר של ורבה למשפחתי והבטחתי שיום אחד אשתף גם את מה שעקבתי אחריו על משפחתו. בפוסט הנוכחי אני מקיים את ההבטחה הזו.
בריחתם של ורבה ווצלר קשורה לאחד ממאמצי החילוץ המשמעותיים ביותר במלחמה. המידע שהם העבירו ל״קבוצת העבודה״ הסלובקית הוקלד לתוך מה שנודע בשם דו״ח ורבה-וצלר, או הפרוטוקול של אושוויץ, וסייע לעורר לחץ בינלאומי שתרם לעצירת גירוש יהודי הונגריה ב-1944. ההצלה לא הייתה הדיווח בלבד, אלא שרשרת הפעולות שהחלה בעקבותיו והצילה בסופו של דבר כ-200,000 יהודים הונגרים מגירוש והשמדה.
ובכל זאת, למרות כל הספרים, הסרטים, הוויכוחים וההנצחות שהוקדשו לרודולף ורבה, חלק אחד בסיפורו נותר עמום להפתיע: המשפחה אליה נולד, האחים למחצה הגדולים שהוא הזכיר רק בקצרה, והעולם המשפחתי השבור שקדם הן לגבורתו והן לסבלו.
הן בזיכרונותיו והן בספריה של אשתו הראשונה גרטה ורבובה, ורבה מתואר בעיקר כמי שגדל עם אמו. אביו נפטר לפני יום הולדתו השישי, ולמרות שאחיו למחצה הגדולים נשארו איפשהו ברקע, הם מעולם לא תפסו מקום משמעותי בסיפור כפי שהועבר אלינו. זה מובן. משפחות לעיתים קרובות מגנות על מה שכואב מדיי, שבור מדיי או פרטי מדיי. אך התוצאה היא שמי שהשתייכו למעגל המשפחתי הקרוב ביותר של רודולף ורבה נותרו מחוץ לתמונה ולא זכו לזיכרון ראוי, אפילו בקרב בני משפחתו.
אני רוצה לשנות את זה.
כפי שכתבה המשוררת הישראלית זלדה, ״לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ״. אני מאמין שכל אחד מקורבנות השואה מגיע להיזכר כראוי. אפילו במקרה של אדם מפורסם כמו רודולף ורבה, חלקים חשובים מסיפור הרקע המשפחתי עדיין מסתתרים בצללים. הפוסט הזה הוא סיכומו של המחקר שלי, במהלכו הצלחתי לשחזר חלק מהשמות, הקשרים המשפחתיים החסרים ומה עלה בגורלם של בני משפחתו.
משפחתו של רודולף ורבה לפני רודולף ורבה
כמו רוב סיפורי החיים, סיפורו של רודולף ורבה לא התחיל איתו. הסיפור התחיל מוקדם יותר, בדור אחר, במיקום אחר לגמרי, ובמערכת של נסיבות משפחתיות שהשתנו באופן דרמטי עם הזמן.
רודולף ורבה נולד בשם וולטר רוזנברג ב-11 בספטמבר 1924 בטופולצ׳אני, סלובקיה, לאליאס רוזנברג והלנה לבית גרינפלד. בספרו, הוא מציין שאביו היה נשוי קודם לכן ושהיו לו ילדים מאשתו הראשונה. אחד מהאחים מוזכר בספר בכינוי החיבה ״סמי״, שבדרך כלל קשור לשם סמואל. אחותו ״פאנצ׳י״ מוזכרת גם היא בכינוי חיבה. אח נוסף מוזכר רק כדרך אגב, ללא אזכור שמו. באחד מספריה של גרטה ורבובה מופיעה תמונה ובה אמו של רודולף הלנה, אחותו פאנצ׳י, וכן דוד ודודה של גרטה, ארנולד וטרזיה פרנק, הוריו של סבי. הקשר המשפחתי האישי בינינו הוביל אותי להכיר את בתו של רודולף, והשיחות עמה הן שהובילו אותי להעמיק במחקר עליו, מה שהתבטא בעבודה אקדמית שכתבתי, ״אמינותו של רודולף ורבה והפולמוס ההיסטורי לגביה״ וכן בפוסטים שלי לגביו.
ברור לי מדוע אחים-למחצה, מבוגרים בהרבה, קיבלו מקום מוגבל בלבד בעולמו הפנימי של רודולף. ברור גם שלעיתים השמטה או שינוי של פרטים אישיים משמשת לשמירה על פרטיות. אבל ברגע שההשמטות הללו התקבעו בזיכרון הציבורי, הן בפועל מחקו את בני המשפחה שלא הונצחו. במקרה של דמות כזו, שחייו תועדו בפרויקטים רבים, המחיקה הזו אפילו צורמת יותר.
שורשים משפחתיים בהונגריה, רומניה וסלובקיה
באוגוסט 1885 נולד אילש [Illés] (אליהו) רוזנברג ב- Oroszkő, אז בהונגריה וכיום נקראת Repedea ברומניה. הוא היה בנם הבכור של שלמון רוזנברג מאורוסקו ואסטר פייגא לבית לרנר, מ- Leordina, רומניה, שנולד שמונה חודשים בלבד לאחר נישואיהם. שישה ילדים נוספים נולדו להם אחריו והמשפחה חיה בין רפדיאה ללאורדינה.
ב-22 באוגוסט 1912 נישא אילש לגיזלה (גיטל) פריד, בתם של מאיר פריד וקלרה (חנטשה) לבית שטול (Stuhl). לפני ניואישהם, קלרה ילדה בשנת 1908 בן בשם אדולף, שנפטר ב-1911 (ואביו אינו מופיע ברשומות הלידה שלו אז לא ידוע אם זה אילש או מישהו אחר). לאחר נישואיהם, אילש רוזנברג וגיזלה פריד הביאו לעולם שלושה ילדים, כולם נולדו ברפדאה:
פרנטישקה ״פאנצ׳י״, נולדה ב-10 באפריל 1912
סלמון ״סמי״, נולד ב-21 באפריל 1914
לודוויט (יצחק) ״לאיוש״, נולד ב-25 בפברואר 1916
עדיין לא מצאתי רישום פטירה של גיזלה רוזנברג, אך היא ככל הנראה נפטרה תוך שנה מלידתו של לודוויט.
בשלב מסוים לאחר מכן, אילש, שנקרא גם אליאס בגרמנית, עבר עם שלושת ילדיו צפונה, לאזור שהוא כיום חלק מסלובקיה. ב-3 באפריל 1918, בברטיסלבה, נישא להלנה או אילונה (חיילה) גרינפלד, שנולדה ב-16 בספטמבר 1895 באוזבג (Üzbég), כיום Zbehy בסלובקיה, לברנהארד (ברוך) גרינפלד וטרזה (ריזל) לבית יוּסט. לאחר נישואיהם, התיישבה המשפחה בטופולצ׳אני.
לקח להלנה כמה שנים להצליח להתעבר, ולבסוף ב-11 בספטמבר 1924 ילדה את וולטר. לאחר לידתו, עברה המשפחה שוב, הפעם ליאקלובצה (Jaklovce) שבמזרח צ׳כוסלובקיה, שם רכש אליאס מנסרה. תקוותיהם לעתיד יציב התנפצו במהרה. אליאס רוזנברג נפטר ב-7 באוגוסט 1928, לפני שלוולטר מלאו שש שנים. עם מותו, משפחת רוזנברג שהיה מורכבת מלכתחילה החלה להתפרק.
משפחה מפורקת: משפחתו של רודולף ורבה במפקד האוכלוסין של 1930
חלק מהמסמכים שסיפקו את הסקירה הברורה ביותר של משפחת רוזנברג נמצאו במפקד האוכלוסין הצ׳כוסלובקי שנערך בתחילת דצמבר 1930. הוא מספק תמונת מצב נדירה של משפחתו של רודולף ורבה לאחר שכבר התפצלה, אך שנים לפני שהשואה השלימה את ההרס הזה.
משפחתו של רודולף ורבה מפוזרת ברחבי סלובקיה
הלנה רוזנברג לבית גרינפלד מתועדת לבדה ביאקלובצה. היא התגוררה בבית מספר 253, אותו ירשה מבעלה אליאס רוזנברג. בעלי הנכס רשומים כ״רוזנברג ויורשיו״. היא עבדה שם בחשבונאות עבור סוחר העץ וייס, שככל הנראה רכש את העסק של אליאס לאחר מותו. ברשומת המפקד שלה מצוין גם שהיא ילדה שני ילדים, אחד מהם נפטר. היא נאבקה להתפרנס ובנקודת הזמן הזו לא הייתה לה את היכולת לטפל בבנה הצעיר וולטר, ובטח שלא בשלושת היתומים שהותיר לה בעלה, מנישואיו הראשונים.
בנה בן השש, וולטר, אשר מתועד כתלמיד בית ספר גר בעיר ניטרה במערב סלובקיה עם הוריה ואחותה הצעירה של הלנה. סבו ברנהארד גרינפלד היה סוחר והיה בעליו של קומפלקס הדירות שבו התגוררו הם ועוד מספר משפחות. שתיים מתוך שמונת ילדיהם של ברנהרד ותרזה, אילונה ומרגיט, מתו עוד קודם, ורוב הילדים שהגיעו לבגרות כבר התגוררו במקומות אחרים עם משפחות משלהם.
ילדיו של אליאס מנישואיו הראשונים חיו כולם בעיר טרנצ׳ין, בנפרד. כל אחד מהם הועבר לבית אחר כשולייה לאנשי מקצוע שונים, וקיבל לא רק עבודה והכשרה מקצועית אלא גם אוכל ומגורים. פאני מופיעה כדיירת בביתה של האלמנה גיזלה רוֹט, בעודה עובדת כמתמחה בבית המרקחת של מר קוביצ׳ק. סלמון מתועד כשולייה של סוחר עץ וחי עם משפחתו של הבוס שלו, אלכסנדר כהן. לודוויט היה שולייה בחנות לכלי עבודה וגר עם המשפחה של הבוס שלו, זיגמונד שוורץ.
המפקד הזה מספק לנו תמונת מרשימה. לפני הגירוש, לפני המחנות, לפני הבריחה, המשפחה כבר הייתה מפוזרת בין ערים ובתים, מוחזקת יחד רק בקושי על-ידי זיכרון וקשר דם.
וולטר נשאר אצל סבו וסבתו כשלוש שנים, עד שסבתו נפלה וסבלה מפציעה שממנה כבר לא התאוששה. במהלך תקופה זו, אמו ניסתה לפרנס את עצמה ואת בנה על-ידי תפירת תחתונים ובגדי נשים ומכירתם כמוכרת נודדת. אך היציבות נותרה מחוץ להישג ידה. בשנת 1933, כשוולטר היה בן תשע, היא העבירה אותו לבית יתומים בברטיסלבה.
שם, כישוריו התגלו במהירות. המחנכים שמו לב לאינטליגנציה שלו וייעצו לאמו להעביר אותו לבית ספר טוב יותר, כזה שבו יוכל להתפתח בצורה מלאה יותר. המשמעות הנלווית היתה שצריך להוציא אותו מבית היתומים ולדאוג לשכן אותו בדירה עם השגחה של אומנת. זה בוודאי הוסיף לעלויות, אך הלנה עשתה כפי שהומלץ לה, וזה היה הסידור שבו וולטר בילה את רוב שנות הנעורים המעצבות שלו, עד גיל חמש עשרה.
ב-1939, כאשר אמו סוף סוף הקימה בית יציב יותר בטרנבה, הוא התאחד עמה שוב. לפי מפקד האוכלוסין הסלובקי שנערך בשנת 1940, הם התגוררו ברחוב יעקב הקדוש מס׳ 38 בטרנבה, יחד עם בן זוגה של הלנה, ארמין רייכספלד, שזוהה בטעות (או בכוונת מכוון) במקורות קודמים בשם השגוי איגנץ.
טרנבה הייתה נקודת מפנה בחייו של וולטר. שם הוא הכיר כמה אנשים שייעצבו בהמשך את עתידו באופן מהותי: אוטו דב פרסבורגר, חבר שיפגוש שוב במיידאנק ויילמד אותו את החשיבות ההישרדותית של שמירה על אופטימיות גם במקומות האפלים ביותר; אלפרד וצלר, עמו יברח מאוחר יותר מאושוויץ; גרטה סידון, שהיתה צעירה ממנו בשנתיים, שהייתה מאוהבת בו בבית הספר ושתהפוך בהמשך לאשתו ואם בנותיו; ויוזף וייס, שיחבר מחדש בין וולטר וגרטה לאחר בריחתו מאושוויץ.
גורלם של בני משפחתו של רודולף ורבה בזמן המלחמה
משנות ה-30 ואילך, דרכיהם של וולטר ושל אחיו למחצה הבוגרים התפצלו, אבל הם לא איבדו קשר לחלוטין.
שני אחיו למחצה נספו בשואה. סלמון מתועד ברשימת הגירוש על רכבת הגברים הראשונה מסלובקיה, שיצאה מז׳ילינה לאזור לובלין ב-27 במרץ 1942. זו היתה הרכבת השנייה בסה״כ שיצאה מסלובקיה, שכן יומיים לפניה יצאה מהעיר פּוֹפּראד רכבת לאושוויץ ועליה 999 נשים צעירות. וולטר עצמו גורש ב-10 ביוני 1942 ממחנה הריכוז נובאקי בסלובקיה והגיע גם הוא למיידנק. גברים שנמצאו כשירים לעבודה הוכנסו למחנה מיידנק, בעוד אלו שנחשבו לבלתי כשירים נשלחו, יחד עם הנשים, הילדים והקשישים, אל תאי הגז בסוֹבּיבּוֹר.
שני האחים ראו זה את זה במיידנק פעם אחת. הם נופפו זה לזה מעבר לגדר התיל שהפרידה בין חלקה 2, שם היה וולטר, לבין חלקה 3, שם היה סלמון. הם לא יכלו לדבר, כי שומרים הגיעו והחלו להכות אסירים. ב-30 ביוני 1942 הועבר וולטר ממיידנק לאושוויץ-בירקנאו, והאחים לא נפגשו שוב מעולם, שכן סלמון נספה שם.
עדיין לא ידוע היכן וכיצד מת אחיהם לודוויט.
אחותם פרנטישקה, או ״פאנצ׳י״, כפי שנקראה במשפחה, שרדה. במהלך המלחמה נישאה לבדריך הוֹרני (במקור הורן), שנולד ב-19 ביוני 1905 בהורובצה, סלובקיה. נולדו להם שני בנים: סטפן, שנולד ב-17 באפריל 1942, ועוד בן שאת פרטיו אני מצניע מטעמי פרטיות, כי הוא עדיין בחיים.
לאחר המלחמה, ולאחר שרודולף ורבה היגר לוונקובר, קנדה, לצורך משרה, האחיין שלו סטפן היגר גם הוא לקנדה, והתיישב במונטריאול, קנדה. רודולף ואחותו פאנצ׳י שמרו על קשר, ובסופו של דבר גם היא היגרה לקנדה, להיות קרובה לבנה. עד כה לא הצלחתי לאתר את תאריכי ומקומות הפטירה של בדריך ופרנטישקה הורני. בנם סטפן, שנשא הספד לוורבה בהלווייתו, נפטר ב-2016.
אמו של וולטר, אילונה רוזנברג לבית גרינפלד, נישאה לארמין רייכספלד בשנת 1942. ארמין רייכספלד נולד ב-11 באוקטובר 1899 בדכטיצה, סלובקיה, לאהרן רייכספלד ורוזה לבית נוימן.
בשנת 1942, הלנה קיבלה פטור מגירוש. הרשומה ברשימת הפטורים מראה שהיא עדיין התגוררה באותה שנה ברחוב יעקב הקדוש מס׳ 38 בטרנבה.
בחינה מחודשת של סיפור רייכספלד
בספר ״אמן הבריחה״, ג׳ונתן פרידלנד מצטט ראיון עם אלמנתו של ורבה, רובין, שנערך ב-16 בנובמבר 2020, בו חזרה על סיפור שרודולף סיפר לה בנוגע לנישואיה של אמו הלנה למר רייכספלד. לפי הדיווח הזה, רייכספלד זכה לפטור מגירוש, והתאפשר לו לבחור קרוב משפחה אחד שיישאר עמו. כתוצאה, נאלץ לבחור בין אחותו לבין זוגתו אילונה. לפי הסיפור, הוא בחר באילונה, נישא לה, ורק מאוחר יותר גילה שההחלטה הזו, שהובילה לגירושה של אחותו, הובילה לכך שאחותו נרצחה בגלל הבחירה שלו.
פרידלנד מוסיף כי לאחר שוולטר חזר ותיאר את מה שעבר ומהי המשמעות של הגירושים, רייכספלד היה הרוס מההשלכות של מעשיו. כאשר הגירושים חודשו בסתיו 1944, מסופר כי קיבל בשלווה את גורלו והתכונן לגירוש, מתוך רצון לחלוק את גורלה של אחותו. לפי פרידלנד, רודולף תיאר זאת כ״התאבדות באמצעות גירוש״.
זהו סיפור עוצמתי ומרגש מאוד. עם זאת, התיעוד שמצאתי מצביע על מציאות מורכבת יותר.
ראשית, ברשימת הפטורים הלנה עדיין נרשמה כהלנה רוזנברג, כלומר היא עדיין לא הייתה נשואה לרייכספלד באותה תקופה.
שנית, גם הלנה וגם אחותו של ארמין, אירמה רייכספלד (שנולדה בשם מריה) מופיעות ברשימת הפטורים מ-1942, במרחק של שש שורות בלבד זו מזו. במילים אחרות, המסמך אינו תומך בסיפור כאילו אחותו של ארמין גורשה בגלל בחירתו בהלנה על פניה.
למרות הפטור הזה, אירמה גורשה מסיבה כלשהי מטרנבה ב-7 ביוני 1942. במאגרי הנתונים של יד ושם, היא מופיעה הן ברשימת גירוש מטרנבה למחנה ז׳ילינה והן ברשימה נוספת מאותו תאריך על רכבת שיצאה מברטיסלבה לסוביבור. לאחר גירושה, אחיה המודאג ארמין מסר את פרטיה ל-Relico, ועדת הסיוע של הקונגרס היהודי העולמי (WJC) בז׳נבה.
ייתכן מאוד שארמין אכן איבד את הרצון לחיות לאחר שגילה מה עלה בגורלה של אחותו האהובה. החלק הזה של הטרגדיה המשפחתית אולי נכון לחלוטין. אך המסמכים מצביעים על כך שהנרטיב בסגנון ״בחירתה של סופי״ שצורף לסיפור הזה בהמשך לא היה הסיפור האמיתי.
גירוש, הישרדות, ומה שנותר
לאחר ההתקוממות הלאומית הסלובקית והפלישה הגרמנית לסלובקיה ב-1944, בוטלו כל הפטורים והגירושים חודשו ליהודים שעוד נותרו במדינה. הלנה נעצרה והוגלתה לטרזינשטאט ב-12 במרץ 1945.
כרטיס האסירה שלה, הפעם תחת השם הלנה רייכספלד לבית גרינפלד, מראה כי בשנת 1944 כתובתה הייתה רח׳ קוּשר מס׳ 34 בברטיסלבה, בעוד שהמקום בו היתה לה זכות מגורים (Domicile) הוא דכטיצה, עיר הולדתו של בעלה. כמו-כן, מצוין כי היא גורשה ממחנה סרד.
נישואיה לארמין נמשכו פחות משנתיים. הוא גורש בסתיו 1944 ונרצח. הלנה שרדה את טרזין וחזרה לברטיסלבה, שם היא מופיעה ברשימה של ניצולים צ׳כוסלובקים כדיירת בכתובת כיכר האחד במאי מס׳ 1.
ב-24 באפריל 1947 פורסמה הודעה בעיתון הגאזט (Gazette) של בית המשפט המרכזי, בה הודיע בית המשפט המחוזי בטרנבה לציבור על תיק מס׳ 11384 M 247/47-5:
התרגום: ״בית המשפט המחוזי בטרנבה מודיע כי לבקשתה של הלנה רייכספלד, תושבת ברטיסלבה, החלו הליכים להכריז על ארמין רייכספלד, שנולד ב-11 באוקטובר 1899 בדכטיצה, בה היו זכויות התושב שלו ואשר מקום מגוריו האחרון היה בטרנבה, נשוי, יהודי, שגורש לפולין ב-1944 במסגרת מרדיפה גזעית ומאז לא נמסרו עליו כל ידיעה, ולכן יש לראות בו נפטר. יוזף וייס מרחוב שטפניקובה בטרנבה מונה לאפוטרופוס.
בית המשפט המחוזי קורא לאדם הנעדר לדווח על עצמו, ולכל מי שיודע אם הנעדר חי, להודיע לבית המשפט או לאפוטרופוס על המקרה, וכן לדווח על כל נתון שממנו ניתן לקבוע שהנעדר בין החיים, אחרת יכריז בית המשפט על מות הנעדר בבקשה מאוחרת יותר, אשר חייבת להיות מוגשת לאחר פרסום חד-פעמי של הצו בעיתון בית המשפט המרכזי ולאחר תום תקופת הצו. תקופת הצו נקבעת לתקופה של 6 שבועות, ומיום פרסום הצו בלוח ההודעות של בית המשפט, בית המשפט יכריז על מת הנעדר לאחר בקשה חוזרת. תקופת הצו מסתיימת ב-15 ביוני 1947. בית המשפט המחוזי בטרנבה, מחלקה II., ב-24 באפריל 1947״. שימו לב שעורך הדין שמונה כאפוטרופוס הוא אותו יוזף וייס שהפגיש בין רודולף לגרטה בברטיסלבה ב-1942.
הלנה נשארה בברטיסלאבה עד מותה ב-13 בפברואר 1991. ורבה מציין שהיה לה בעל שלישי לאחר המלחמה, אך מידע זה עדיין לא נגיש לציבור ולכן לא הצלחתי לגלות את זהותו.
לאחר המלחמה, וולטר רוזנברג שמר על הזהות הבדויה שניתנה לו על ידי קבוצת העבודה הסלובקית: רודולף ורבה. כך עשה, למרות אכזבתו העמוקה מהאופן בו המקרה שלו טופל על-ידם. ב-16 באפריל 1946 הוא נישא לגרטה סידון, שאיבדה את שני הוריה בשואה. יחד הם השלימו את לימודיהם התיכוניים שנקטעו עקב חקיקה אנטישמית עוד בטרם המלחמה, עברו לפראג לצורך לימודיהם האקדמיים, והקימו משפחה. נולדו להם שתי בנות - הלנה וזוזה.
וולטר רוזנברג הוחלף בזיכרון הציבורי על-ידי דמותו החדשה רודולף ורבה, שחייו, ייסוריו וגבורתו תוארו בצורות רבות: בספרו האוטוביוגרפי ״ברחתי מאושוויץ״; בספריה האוטוביוגרפיים של גרטה ורבובה, ״Trust and Deceit״ ו-״Betrayed Generation״; בביוגרפיות ״אמן הבריחה״ מאת ג׳ונתן פרידלנד ו״Holocaust Hero״ מאת אלן טוויג; בסרט הדוקומנטרי של קלוד לנצמן מ-1985 ״שואה״; ובמספר סרטי תעודה טלוויזיוניים. אך תהילתו של רודולף ורבה גם הביאה, אולי באופן בלתי נמנע, לדחיקה של חלקים מהסיפור המשפחתי שלו לשוליים.
רודולף ורבה נפטר בוונקובר, קנדה, ב-27 במרץ 2006. באופן מקרי וסימבולי - זה היה יום השנה לגירוש של אחיו מסלובקיה למאידנק...
מדוע גם משפחתו של רודולף ורבה ראויה להנצחה
פוסט זה הוא גם המחווה שלי לבת דודתי היקרה זוזה ז״ל, אותה זכיתי להכיר, גם אם לתקופה קצרה. נפגשנו פנים אל פנים רק פעמיים, אבל שמרנו על קשר מפגישתנו הראשונה ב-2008 ועד שאמה גרטה התקשרה לספר לי על מותה בספטמבר 2013. זוזה נפטרה לפני שהספיקה לראות את היוזמה שלה קורמת עור וגידים: בשנת 2014, ארגון ההנצחה לורבה-וצלר חנך את צעדת הזיכרון שהוקדשה לזכרם של רודולף ורבה ואלפרד וצלר, לפי מסלול הבריחה שלהם מאושוויץ לז׳ילינה.
למחקר גנאלוגי יש תפקיד חיוני בהשלמה, העשרה והעמקת המחקר ההיסטורי. בניגוד לטענה האקדמית כאילו גנאלוגיה היא ״מיקרו היסטוריה״ שמצמצמת את שדה הראייה שלנו, הוא מאפשר לנו לעיתים קרובות להחזיר את הפרטים, המשפחות והקהילות להקשר האנושי המלא שלהם: בין דורות, מעבר לגבולות ומעבר לקרעים שנגרמו ממלחמה, הגירה ורדיפה. לדעתי, כל היסטוריון שרוצה לעשות עבודה מעמיקה בימינו ירוויח מאימוץ מתודולוגיות גנאלוגיות כחלק מארגז הכלים שלו. שיטות אלו אינן מפחיתות מהמחקר ההיסטורי; הן מחדדות אותו. הן מסייעות לשחזר מערכות יחסים שנשכחו, לבחון נרטיבים מסופרים מול תיעוד עובדתי, וחושפים את המבנים האישיים שמאחורי אירועים היסטוריים גדולים יותר. הנטייה הארכאית להתייחס לגנאלוגיה כמשהו משני או חסר חשיבות אקדמית כבר לא עומדת במבחן המציאות מול מה שגנאלוגיה תורמת למחקר ההיסטורי בעידן של מאגרי מידע ממוחשבים עצומים. כאשר נעזרים במחקר גנאלוגי בזהירות ובביקורתיות, הוא איננו מפחית מהמחקר ההיסטורי, אלא מוסיף לו עומק ותובנות.
לקראת יום השנה העשרים לפטירתו של רודולף ורבה, הרגשתי שראוי שהתרומה שלי לזיכרון מלא יותר שלו תהיה הנצחתם את מי שהרכיבו את עולמו הראשון: ההורים שעיצבו את ראשיתו, האחים למחצה שהחיים וההיסטוריה הפרידו אותם ממנו, ובני המשפחה ששמותיהם נדחקו לשולי הסיפור. האומץ של רודולף ורבה שינה את ההיסטוריה. אבל הוא לא הגיע משום מקום. הוא בא ממשפחה, מאובדנים, מקשרים שנשברו הרבה לפני ובמהלך השואה. לשחזר אפילו חלק מסיפור המשפחה הזה הוא, בדרך קטנה בפני עצמה, אקט של הנצחה. מי ייתן ושמותיהם יישארו איתנו גם כן.
בברכה,
מתן שגב-פרנק
ברצוני להודות בפומבי לחברתי ועמיתתי למחקר לוציה זוּשטיאקוֹבה, שמתרגמת את התוכן שלי לסלובקית, אך גם עוזרת לי לאתר מקורות יקרי ערך ומעשירה את המחקר שלי בעצותיה, תובנותיה והחברות שלה. אני אסיר תודה לך לנצח, במיוחד ברגעים של גאווה אישית כמו הפרסום של הפוסט הספציפי הזה.
תגובות