הגברים של משפחת פרנק, חלק א׳: תקוות מנופצות

לפני כמה חודשים התבקשתי על-ידי מוזיאון יד ושם לכתוב את סיפור חייו של אחיו של סבי, טומאש פרנק. כניצול שואה, הם מעוניינים לתעד ולשמר את סיפורו ותמונותיו וביקשו את עזרתי. לאחר מחשבה, החלטתי לספר לא רק את סיפורו, אלא גם את סיפורי החיים המצטלבים של בני משפחתו לפני המלחמה, במהלכה ואחריה, ששזורים אלה באלה ואינם שלמים כאשר אינם מקושרים. לכל אחד מהם היו שאיפות ותקוות לעתיד, לפני שמלחמת העולם השנייה גרמה לחיים של כולם לסטות לחלוטין ממסלולם.

במקור, התכוונתי לפרסם את הסיפור בבלוג שלי ב-5 במאי, יום השנה לשחרורו של טומאש ממאוטהאוזן, אבל התעכבתי מחשש לעורר שדים מרבצם ולפגוע בילדיו. בסופו של דבר, פספסתי את התאריך כי הייתי צריך לאזור אומץ לפנות אל כולם וללקט פיסות מידע שהיו מפוזרות על פני שלוש יבשות, אבל זה היה שווה את ההמתנה - כי בסופו של דבר לא רק שהמחקר שלי לא פגע באף אחד, אלא שסגר מעגל עבור ילדיו שחיו תחת ערפל של מסתורין מבלי לדעת את הסיפור המלא של אביהם. בזכות המאמץ המשותף והתרומה שלהם ושל אבא שלי, הסיפור התפתח והשתפר, נוספו תמונות יפהפיות, ומרוב שהתארך נאלצתי לחלק אותו לשלושה חלקים.

העיכוב גם אפשר לי להמתין ולהעלות את החלק הראשון היום, ביום השנה ה-12 לפטירתו של סבי יהודה פרנק.

טוֹמאש (משה גבריאל) פרנק נולד ב-16 במרץ 1925 בנובה זמקי שבסלובקיה לארנולד (אברהם) פרנק וטרזיה (ריזל) לבית נוֹיהאוס. בהתאם למנהג האשכנזי, השם העברי משה גבריאל ניתן לו על-שמם של שני בני משפחה שנפטרו לפני לידתו: משה על שם סבה של אמו טרז, מוריץ (משה) שוויצר, שנפטר מזקנה בנובה זמקי בשנת 1919, וגבריאל על שם אחיו של ארנולד, גאבּוֹר (גבריאל) פרנק, שנפטר ב-3 במרץ 1914 בבודפשט מדלקת בכליות בגיל 21. אחיו הבכור של טוֹמאש, יוּראי (יהודה), שמע ממני לראשונה בעשור האחרון לחייו, זמן רב לאחר פטירתו של טומי, מה מקור השם העברי של אחיו והופתע באמת ובתמים. הוא הודה שהוא תמיד חשב שאחיו הצעיר קיבל שני שמות יהודיים ואילו לו היה רק אחד כסימן לכך שההורים פשוט אהבו יותר את טומי.

המשפחה השתייכה לקהילה היהודית מהזרם הנאולוגי בנובה זמקי, אך לא הייתה דתית במיוחד. ארנולד פרנק היה הולך לבית הכנסת רק פעמיים בשנה - בראש השנה וביום כיפור. הקהילה הנאולוגית הפעילה בית ספר יסודי (כיתות א'-ה') שפעל בשפה ההונגרית, בניהולו של המנהל יינה (יעקב) רוט [1882-1944], אביה של סופרת ספרי הילדים הישראלית מרים רוֹת. יוראי התחיל את מסלול חינוכו בבית הספר הזה, אבל ארנולד לא רצה שבניו ידעו אך ורק את השפה ההונגרית ולכן כשהבן הצעיר טוֹמאש עמד להתחיל את כיתה א׳ - הוכנסו שני הבנים לבית ספר סלובקי לא יהודי, שם התחנכו בשפה הסלובקית. בבית דיברו בני המשפחה בהונגרית, אך היו להם אומנת ומורה פרטית עבור הבנים, שהיו שתיהן גרמניות ודיברו עם הילדים בגרמנית. במהרה, ידעו הילדים שלוש שפות שמאוד שונות זו מזו - סלובקית, הונגרית וגרמנית.

במפקד האוכלוסין הסלובקי משנת 1930, משפחת פרנק (ארנולד, טרזיה והבנים יוּראי וטוֹמאש) רשומה בבית מס' 753, ברחוב ככר צ׳וּץ׳ מס׳ 25, נובה זמקי. לאחר בית הספר היסודי, יוראי למד שנתיים בגימנזיום סלובקי בנובה זמקי.

יוראי (יהודה) וטומאש (משה גבריאל) פרנק בנובה זמקי, סלובקיה, 1928 בערך.

סבי סיפר שאביו ארנולד רכש בית קולנוע אילם בנובה זמקי, ולאחר מכן רכש קולנוע שני ואז שלישי. יתכן שאחד מהם נקרא 'קינו רדיו׳, שנפתח ב-1926 או 1927. ארנולד וטרזיה היו משאירים את בניהם בבית עם האומנת והמורה שלהם והולכים לעבודה בערבים. כאשר הגיע לסלובקיה הסרט המדבר לראשונה, ארנולד לקח את יוראי איתו לעיר אחרת בכדי לבחון את ההמצאה החדשה הזו. הם ראו את הסרט האמריקאי משנת 1927 ״זמר הג׳אז״ בכיכובו של אל ג׳ולסון, שהוקרן בברטיסלבה ב-1929. הסרט עסק בזמר שחור, שגולם על-ידי שחקן לבן צבוע בשחור. החוויה והסרט השאירו רושם גדול ובלתי נשכח על יוראי. בעקבות זאת, ארנולד הפך את בית הקולנוע האילם שלו בנובה זמקי לקולנוע מדבר בהשקעה גדולה והתפרנס מניהולו במשך כמה שנים.

התמונה הראשונה שצילם יוראי פרנק, של הוריו ואחיו טומאש, בנובה זמקי

עם זאת, ב-1933, העלויות של התאמת בתי הקולנוע לסרט המדבר היו גבוהות מאוד, מה שחייב את העלאת מחירי הכרטיסים, אך לאנשים בסלובקיה לא היתה האפשרות הכלכלית לעמוד במחירים הגבוהים ולכן העסק הפך ללא רווחי. ארנולד החליט למכור את בתי הקולנוע וניסה להקים עסק חדש בתחום הנפט.

בהקשר זה, שמעתי אנקדוטה מאחייניתו של ארנולד, מנצי אונגר לבית רייך. היא זכרה שבשנות ה-30, כשסבא וסבתא שלה (הוריו של ארנולד) גרו קרוב אל משפחתה בטרנבה, סבא הרמן היה נוסע בכל שנה לכבוד היארצייט של הוריו לישון אצל ארנולד בנובה זמקי, ולמחרת היה משאיל את הכרכרה של ארנולד ונוסע אל בית הקברות. כשחזר לטרנבה התלונן שאפילו הסוסים של ארנולד הסכימו ללכת רק מהבית עד לפונדק המקומי... נסיונותיו הכושלים של ארנולד בתחום העסקי היוו מקור לבדיחות בין אחיותיו והוריו.

זמן קצר לאחר שהחל להתעסק בנפט, הוצעה לארנולד הזדמנות תעסוקתית טובה ויציבה יותר והוא החליט לקבל אותה: ׳קשאי בנק׳, בנק מהעיר קוֹשיצה שבמזרח סלובקיה, הציע לארנולד לנהל חווה גדולה של כ-2,500-3,000 הקטר, שעוקלה מאציל הונגרי שפשט את הרגל לאחר שבזבז את הונו על משחקי קלפים ונשים. בחווה היו כ-300 הקטר של אדמות חקלאיות של חיטה, שעורה, שיפון, שיבולת שועל, לפעמים תירס, ויתר השטח היה יער.

באוגוסט-ספטמבר 1935 עברה משפחת פרנק למטיאשקה (Matiaška), כ-30 ק״מ מזרחית לפרשוב. ארנולד תפס את ניהול החווה, שם פיקח, בין היתר, על חיתוך עצי-הסקה במסור עץ אדים. החווה הייתה רחוקה מדי מבתי ספר ברמת גימנזיום, ולכן החליטו ארנולד וטרזיה לקחת איתם למטיאשקה את הבן הצעיר טומאש, בעוד שיוראי בן ה-13 נשלח לטרנבה במערב סלובקיה, לגור עם סבתו אילוֹנה (לאה) פרנק לבית אלט, שם יוכל להמשיך ללמוד בגימנזיום. כוונתם של ארנולד וטרזיה היתה שהחינוך של יוראי לא ייפסק, אבל המעבר לטרנבה, הניתוק מהוריו (שהרגיש מצדו כמו נטישה מכוונת) והצורך להתמודד עם סבתו, אותה לא ממש הכיר לפני-כן ועמה לא הסתדר בכלל, הובילו לכך שבמשך השנה שלו בטרנבה היה ילד פרוע ומרדן, שבמילותיו שלו הפך לתלמיד הגרוע ביותר בכיתה בכל מקרה.

יוראי ביקר לראשונה במטיאשקה בחופשת חג המולד בשנת 1935. הוא זכר לספר שלאחר נסיעה ברכבת מטרנבה לפּרשוֹב (Prešov), הוריו ואחיו חיכו לו בתחנת הרכבת ומשם המשיכו בכרכרה, מכוסים בשמיכות כדי להגן עליהם מפני קור החורף המקפיא. הם נסעו מפרשוב לקאפּוּשאני (Kapušany), ומשם להאנוּשוֹבצה נאד טוֹפלוּ (Hanušovce nad Topľou), שם הסתיימו הכבישים הסלולים. משם ניתן היה להגיע למטיאשקה רק בכרכרה, בדרך שהתפתלה בעמק בין שתי גבעות, שבו היה נחל קטן, שהיה קפוא חלקית בעונה זו. הסוסים והכרכרות נאלצו לחצות את הנחל כמה פעמים בדרך למטיאשקה.

משפחת פרנק התגוררה ב״בית החווה״ שהיה ארמון של אצילים. הם גרו בשלושה מהחדרים, אך היו שם גם מטבח, מזווה, שירותים, חדר לעוזרת וחדר ליערנים ועוד כמה חדרים שהיו ריקים, והמשפחה השתמשה בהם לאחסון תפוחים מהעצים המקומיים, שם שמרו אותם בחציר בכדי שלא יקפאו.

לאחר סיום שנת הלימודים הועבר יוראי לעיר פּרשוב, שם שכרו ההורים עבורו ועבור אחיו טומאש חדר בדירתה של אלמנה גויה, שטיפלה בהם. הם חיו איתה במשך שנה ונסעו בכל בוקר לבית הספר בפרשוב בכרכרה רתומה לשני סוסים. ארנולד עבד בחווה במטיאשקה עבור בנק קשאי עד 1937-8. באותה תקופה הורגשה העלייה החדה ברמות האנטישמיות. משפחת פרנק היתה המשפחה היהודית היחידה במטיאשקה ולכן הם בלטו בשטח והרגישו שם לא רצויים או לא בטוחים. כיוון שכך, המשפחה התאחדה ועברה לפרשוב. הם שכרו דירה מעל בית מרזח של יהודי זקן, שני הבנים למדו בבית הספר בפרשוב עד מאי 1939 וטומאש הצטרף לארגון הנוער היהודי ׳השומר הצעיר׳, שם ספג ערכים ציוניים.

פרשוב, שממוקמת במחוז שאריש (Šariš), היתה חלק מהאזור המזרחי של סלובקיה, שבו חי מיעוט גרמני משמעותי לפני מלחמת העולם השנייה. בעקבות הסכם מינכן בספטמבר 1938, שהוביל לחלוקתה של סלובקיה ולהקמת המדינה הסלובקית בחודש מרץ 1939, הקימה ״מפלגת העם הסלובקי״ את המיליציה הפשיסטית החצי-צבאית שלה, ״משמר הלינקה״ ב-1938.

בפרשוב באותה תקופה, במסגרת ההשפעה והנוכחות הגרמנית הגוברת, היה יוראי, שידע גרמנית ברמה גבוהה, משמש לעתים קרובות כמתרגם בין החיילים הגרמניים לבין בני נוער מקומיים, או כנער שליחויות שנשלח לרכוש עבור החיילים סיגריות.

באחד הערבים שמעו בני משפחת פרנק רעש מהקומה התחתונה, וכשהציצו מהחלון ראו שחיילים ממשמר הלינקה הסלובקים גררו החוצה לרחוב את היהודי הזקן שניהל את בית המרזח מתחת לדירתם והכו אותו קשות.

ב-10 במרץ 1939 עבר יוראי חוויה מטלטלת, שככל הנראה שינתה את מסלול חייו מאותו יום ואילך: באותו בוקר הוא קם והתכונן לבית הספר, אבל כשיצא מהבית ראה ברחובות כרזות, שבהן נכתב שהצבא השתלט על השלטון ומנסה למנוע את הפיצול בין צ׳כיה לסלובקיה. באותו יום התקיימה בעיר הפגנה נגד ההפיכה הצבאית הזו והכרזות הכריזו שבתי הספר סגורים ועל כל התלמידים להצטרף.

יוראי וחבריו, שהיו ברובם צ'כים וגויים, החליטו שלא אכפת להם, אבל שמחו שאין לימודים, והחליטו ללכת לטיילת לבלות וליהנות, במקום להשתתף בהפגנה. הם הלכו לאכול עוגות בקונדיטוריה ובדרכם חזרה כבר שכחו מההפגנה והלכו דרך הרחוב שבו התקיימה.

זו הייתה שדרה עם שני כבישים למכוניות וביניהם אזור להולכי רגל. יוראי וחבריו הלכו במרכז כשראו את ההפגנה על הכביש מימינם. הם עצרו כדי לראות מה קורה, ולפתע הגיע כוח צבאי לכביש שמשמאלם. החיילים נפרשו בשורה, קצין צעק כמה פקודות ופתאום כל החיילים כרעו ברך וירו יריות אזהרה לכיוון השמיים.

המפגינים עמדו והסתכלו, אבל לא ברחו כיוון שחשבו שהכדורים אינם אמיתיים, ופתאום החיילים התחילו לירות ישירות לכיוונם. יוראי וחבריו נלכדו בין שני הצדדים אך הצליחו להימלט מהמקום ללא פגע, אך תלמידים מבתי הספר הסמוכים שהשתתפו בהפגנה נורו ונפצעו. בפרשוב יש כיום הנצחה לאירוע הזה – חורי כדורים על עמוד או קיר בסביבה.

מספר שבועות לאחר מכן, באפריל 1939, שכנע טומאש את יוראי להצטרף אליו לפעולה של השומר הצעיר. תחילה, יוראי סירב בתוקף, אבל אחרי שאחיו סיפר לו שיש בקבוצה חתיכות – התרצה והסכים לנסות. לאחר 2-3 מפגשים, הגיע לפעולה מישהו ושאל את בני הנוער ׳מי רוצה לעלות לארץ?׳. יוראי, שהרגיש את האווירה האנטישמית הגוברת, הרים יד. ב-1982 הוא סיפר שהניח שמדובר בדיבורים חסרי תכלית שלא יובילו לכלום גם ככה, אז הרים את ידו בעיקר כדי להרשים את הבנות.

כעבור שבוע או שבועיים הגיע מכתב שהזמין את יוראי להתייצב למחנה הכשרה בשטובניאנסקה טפליצה (Štubňanské Teplice), לקראת העלייה לארץ ישראל. ארנולד הופתע מהמכתב, שכן לא שמע דבר על כך מבניו לפני כן, וניסה לברר מה העניין שמבקש את נוכחותו של בנו באמצע שנת לימודים. לאחר ששמע את פרטי התוכנית, החליט ארנולד שזה עשוי להיות צעד חכם לשלוח לפחות את אחד מבניו הרחק מאירופה, שהלכה והפכה ליותר ויותר עוינת. טומאש רצה גם הוא לעלות לישראל. למעשה, בין שני האחים - הוא זה שהיה ציוני ולא יוראי. אך כנער בן 14, טומאש היה צעיר מדי לתוכנית ולכן נשאר עם הוריו בסלובקיה.

יוראי עזב את בית הספר והשתתף במחנה ההכשרה של פרויקט ״עליית הנוער״ מה-15 במאי 1939 למשך חודש. עם סיום המחנה באמצע יוני, המשתתפים נשלחו הביתה ונאמר להם שתוך שבוע או שבועיים הם יקבלו הודעה על פרטי עלייתם. ההודעה לא הגיעה במשך יותר מחודש, וארנולד כעס וחשש שבנו נפל בפח של ארגון ציוני מזוייף והפסיד שנת לימודים בגללם, אך בסופו של דבר הגיע מכתב ובו נאמר שהם צריכים לשלם אגרה עבור ההגירה של יוראי. ארנולד שילם את האגרה ואז שוב לא היו חדשות עד אוגוסט 1939. באוגוסט התבקשו בני הנוער להגיע לברטיסלבה ולהמתין לקריאה להגיע לתחנת הרכבת של ברטיסלבה ולהתחיל בעלייתם.

יש לציין שיוראי אמנם עזב את בית הספר באמצע שנת הלימודים השביעית מתוך שמונה, אך למרות חששו של אביו מכך – גם אם היה חוזר הביתה וממשיך בלימודים – לא היה מסיים את לימודי התיכון שלו בכל מקרה, שכן לפני שהחלה שנת הלימודים הבאה יצאו חוקים אנטישמיים שאסרו על תלמידים יהודיים ללמוד במערכת החינוך הסלובקית והוא היה מסולק מבית הספר.

באמצע אוגוסט ליוו ארנולד ואחד מבניו את אחייניתו מרתה בק לבית רייך ואת בעלה הטרי אדוארד בק לתחנת הרכבת בברטיסלבה, בדרכם החוצה מהמדינה. הזוג הצעיר היגר לקנדה ומאוחר יותר עברו לניו יורק.

ב-1 בספטמבר 1939 הגיע יוראי לברטיסלבה, שם התארח בביתם של פאול ואנטוניה שוויצר, דוד ודודה של אמו. באותו יום בדיוק החלה הפלישה הגרמנית לפולין ורשמית פרצה מלחמת העולם השנייה. יוראי המתין בברטיסלבה, ללא ידיעה אם תוכניות ההגירה שלו יתממשו או לא, ואביו המבוהל התקשר שוב ושוב ואמר שאם לא יקרה כלום בקרוב מאוד - הוא מעדיף שיוראי יחזור הביתה ויהיה עם המשפחה.

ב-9 בספטמבר הגיעה סוף סוף הקריאה, ויוראי התבקש להתייצב בתחנת הרכבת של ברטיסלבה, סמוך למלון קארלטון, בשעה 4 לפנות בוקר. כשהתקשר להוריו להיפרד מהם, אמר לו ארנולד שהוא מצלצל לאחיו ארתור בבודפשט לבקש שיילך לפגוש את יוראי בתחנת הרכבת, כדי שיראה איך הבן מתקדם לעבר ארץ ישראל.

ב-10 בספטמבר 1939, הזמינה קרובת המשפחה שאירחה אותו, אנטוניה שוויצר, מונית. היא שילמה מראש לנהג בכדי שיגיע ויעיר את יהודה בנקישה על חלונו, יתן לו כמה דקות להתארגן ואז יקח אותו אל תחנת הרכבת. יהודה חבר לקבוצה והם עזבו את סלובקיה ברכבת לבודפשט, שם היו צריכים לרדת מהרכבת בתחנה בצד אחד של העיר ולנסוע באוובוס לתחנת רכבת אחרת בצד השני של העיר, בה יעלו על רכבת לאיטליה. בתחנת הרכבת השנייה המתינו ליוראי הדוד ארתור ואשתו אדל, והם אכלו יחד ארוחת צהריים וטיילו בסביבות התחנה בטרם עלה יהודה על רכבת ההמשך לטרייסטה שבאיטליה.

בטרייסטה שוכנו הנערים בבית עולים ב׳ויה דל מונטה׳ והמתינו לקבוצות נוספות של עליית הנוער שהגיעו מגרמניה, צ׳כיה ועוד, עד שב-18 באוקטובר עלו על סיפונה של האונייה האיטלקית ״גלילאה״ והפליגו לארץ ישראל. הם הגיעו לנמל חיפה ב-22 באוקטובר 1939, ומאותו יום ואילך יוראי עבר להיקרא בשמו העברי יהודה פרנק. הוא נשלח עם קבוצת ״לשחרור״, אליה השתייך, לקיבוץ שער הגולן ושם השתקע.

בשבוע הבא יעלה הפרק הבא: "הגברים של משפחת פרנק, חלק ב׳: הישרדות בעולם מטורף".