פלריקובו חלק ב׳: הבית ברחוב שטפניקוֹבה
- Mattan Segev-Frank
- 5 באפר׳
- זמן קריאה 7 דקות
עודכן: 10 באפר׳
בפוסט הזה אני רוצה לספר לכם על בית מיוחד שעומד ברחוב שטפניקובה, בלב הכפר פלריקובו וגם בלב שלי. אני לא אדם שבדרך כלל מרגיש חיבור חזק לנדל"ן, אבל אני בהחלט מרגיש מחובר להיסטוריה ולמורשת, והבית הזה, על גלגוליו השונים, הוא חלק בלתי נפרד מהמורשת המשפחתית שלי וליווה אותה ברגעיה הטובים והנוראים במשך למעלה ממאה שנים.
זיכרונות הילדות של אבא שלי
במקור, אני מכיר את הבית הזה מסיפורים ששמעתי מאבא שלי. לאחר שסבי יוראי פרנק נמלט מסלובקיה ומאירופה בימיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה, הוא התיישב בקיבוץ שער הגולן בישראל ביחד עם בני גרעין ״לשחרור״ של עליית הנוער. בארץ עבר להשתמש בשמו העברי - יהודה.
ב-1,956 ביקש ממזכירות הקיבוץ רשות לקחת את אשתו ובנו הבכור, שהיה אז בן 10, לבקר את הוריו ששרדו את השואה. הוריו מעולם לא פגשו את אשתו, והוא רצה להכיר להם אותה ואת בנו, לראשונה. הוא קיבל אישור להיעדר מהעבודה, ויזות נסיעה הוסדרו בשגרירות צ'כוסלובקיה, והנסיעה תוכננה במימון אביה של סבתי. וכמו היום כך אז – הכל היה מוכן ואז פרצה מלחמת סיני, וכל התוכניות בוטלו.
שנה לאחר מכן, כשהאווירה שככה והם יכלו לעזוב שוב, בקשתם החדשה לאשרות כניסה לסלובקיה נדחתה. עם זאת, יהודה שמע מחבר שיש אפשרות לקבל בקלות אשרת כניסה אם הם יגישו את הבקשה בשגרירות הצ׳כוסלובקית בווינה. סבא וסבתא שלי החליטו לקחת סיכון ולנסוע לווינה, בלי לדעת אם באמת יקבלו אישור מעבר לסלובקיה כדי להתאחד עם הוריו (לאנשים צעירים קשה לזכור את זה, אבל לפני ימי האיחוד האירופאי ואמנת שנגן – כל הגבולות בין המדינות בתוך אירופה היו סגורים ונסיעה של שעה מווינה לברטיסלבה דרשה ויזת כניסה מממשלת צ׳כוסלובקיה).
באוגוסט 1,957 הם יצאו למסע. ראשית, נסעו לכפר הס והשאירו את שתי בנותיהם הקטנות, בנות 7 ו-4, אצל הוריה של סבתי. משם המשיכו לנמל חיפה ועלו על האונייה ״ארצה״ שהפליגה לקפריסין ומשם לנמל גנואה שבאיטליה. הם המשיכו ברכבת מאיטליה לווינה, שם שהו אצל מנצי, בת דודתו של סבי, ובעלה רודי. אבי קיבל בגדים חדשים ואירופאים יותר מהחנות שלהם ״Neue Mode״ ברחוב מריה-הילפר בווינה, לקראת החלק הבא של הטיול.
סבי הלך לברר לגבי ויזות בשגרירות צ׳כוסלובקיה בווינה. הוא היה כל כך בטוח שזה לא יקרה, שהוא לא לקח איתו את הדרכונים. להפתעתו – אנשי השירות הקונסולרי אישרו מיד וביקשו את הדרכונים כדי לחתום עליהם. סבי ההמום נאלץ להתנצל ולחזור למחרת כדי להחתים את הוויזות.
לאחר שהסדירו בהצלחה את הוויזות, הם נסעו לברטיסלבה, שם פגשו מכרים וקרובי משפחה. הם טסו גם לפראג ובחזרה, ומשם המשיכו לפּלריקוֹבוֹ, שם שהו אצל הוריו של סבי, ארנולד וטרזיה פרנק, בבית ברחוב שטפניקובה.
אבי לא ידע שפה אחרת מלבד עברית, ולכן לא ידע לתקשר הרבה – לא עם סבו וסבתו שפגש לראשונה, לא עם בני הדודים עמם נשלח לשחק ולא עם קרובי המשפחה המבוגרים, שהיו זרים לו. עם זאת, הוא עדיין יצר כמה זיכרונות ארוכי טווח מאותו ביקור:
הוא זוכר את המטעמים המקומיים שבישלה סבתו טרזיה, שהחזיקה במזווה של הבית שקים וצנצנות מלאים באגוזים, שקדים, תבלינים, ריבות תוצרת בית, ירקות כבושים ומשומרים וכל מיני הפתעות. המזווה היה ממוקם מחוץ לדירה עצמה - מתחת למעבר המקורה דרך דלת המובילה חצי קומה מתחת למפלס הרחוב.
ביומם הראשון בפלריקובו הם חלפו על פני אישה מבוגרת שהתרגשה לראות את יהודה וקפצה עליו עם חיבוק גדול, ובהמשך הביאה מטעמים תוצרת בית. התברר שהיא הייתה המיילדת שילדה אותו ב-1,922 בנובה זמקי הסמוכה.
הוא זוכר את הניסיון של אמו ללמוד לרכוב על אופניים בפלריקובו. יהודה ועמית נהגו לעשות טיולי אופניים בכפר ושושנה קצת קינאה ורצתה להצטרף, אבל היא מעולם לא למדה לרכוב ומעולם לא היה לה זמן לזה. עתה, באווירת החופש והפנאי - היא ביקשה מיהודה ללמד אותה. כדי לעשות זאת, הם הלכו לפארק של טירת הגראף קארוֹי והתאמנו. בשלב מסוים שושנה עקפה, עשתה פנייה חדה ונעלמה מהעין. עד שהם הגיעו, הם מצאו רק את האופניים שלה. מתברר שהיא עפה מהאופניים היישר לתוך שיח פטל קוצני ונתקעה שם, ללא יכולת לזוז. הם לא יכלו להפסיק לצחוק ובזה נגמרו שיעורי הרכיבה שלה.
הוא זוכר שהלך עם סבו לקנות גלידה בכפר, שלימד אותו לבקש "זמרזלינה" בעצמו.
באחד הימים במהלך הביקור לקח יהודה את בנו לנהר ואך הסמוך לדוג. הם ישבו שם כל היום ולא תפסו אפילו דג אחד, שלא לדבר על כך שהם אפילו לא ראו דג אחד... עד שאבא שלי התייאש ודרש לחזור הביתה.
הוא זוכר שעץ אגס וגדר הפרידו בין החלקה של ארנולד וטרזיה לבין השכנים, שהיו להם שני בנים בלונדיניים, עמם שיחק. הילדים קראו לו "חלפּצ'ק" (ילד קטן) אבל לא היה לו מושג מה פירוש המילה.
כילדים, סבא יהודה סיפר לנו סיפורים מפלריקובו. הבנו ממנו ששם הוא נולד וגדל, ושהבית הזה היה בית נעוריו וגם בית ילדותו של אביו ארנולד. אבל כדרכם של גילויים היסטוריים וגנאלוגיים - המסמכים פרמו לחלוטין את הנרטיב שגדלתי עליו וטוו סיפורים חדשים לגמרי, והנה מה שלמדתי על הבית הזה:
משפחת רייס, 1,891-1,936
הבעלות על הבית ברחוב שטפניקובה לפני 1,891 אינה ברורה ולא ידוע מי בנה אותו. ב-27 באפריל 1,891 הוא נרכש על ידי פיליפ (יום-טוב צבי) רייס ואשתו קטרינה (חיילא) לבית מנצר. הזוג נישא במקום מגורי משפחת הכלה, מוֹסטוֹבה, ב-11 באפריל 1,877 ולאחר מכן התיישב בפלריקובו, כפר הולדתו של פיליפ.
משפחתם של פיליפ וקטרינה גדלה במהירות ובתדירות גבוהה, מה שהצריך אותם להחליף בתים כדי להכיל את המספר ההולך וגדל של אנשים במשפחה. בתם הבכורה, יוהנה, נולדה ב-18 באפריל 1,878, כאשר בני הזוג התגוררו בבית מס' 57 בפלריקובו. תוך שנתיים נולדו גם הבנות בטי (שנפטרה בינקותה) ולני.
אביו של פיליפ, איגנץ (יצחק) רייס, שעבר לפלריקובו מסרד והתגורר בבית מס' 150 בכפר, נפטר ב-23 בנובמבר 1,881. ככל הנראה, כתוצאה מהירושה שקיבל פיליפ, עברה המשפחה לבית מס' 11 בכפר. הם חיו בבית זה כעשר שנים, במהלכן נולדו עוד שבעה ילדים: איגנץ, פרידריקה, הרמינה, הנרייטה, אמיל ומינה.
כשבוע לפני לידת בתם העשירית, שארוֹלטה, ב-6 במאי 1,891, רכשו בני הזוג רייס את הבית המרווח והיפה ברחוב שטפניקובה, שהיה אז בית מס' 18 בפלריקובו, עם חזית רחבה הפונה לרחוב וחצר פנימית גדולה. מקום אידיאלי למשפחה גדולה. אחרי שארוֹלטה נולדה בתם ה-11 והאחרונה, רז'י, ב-23 במרץ 1,893.
לאחר לידתה של רז'י פקדו את המשפחה מספר אסונות: במאי 1,893 נפטרה הבת פרידריקה, ובדצמבר אותה שנה נפטרו גם הבנות מינה והתינוקת רז'י. עשר שנים לאחר מכן, ב-1,903, נפטרה גם הבת הבכורה, יוהנה, בגיל 25.
ששת הילדים הנותרים הגיעו לבגרות, וכל הבנות נישאו – לני נישאה ליהודה בער אלפנט והתגוררה בווינה, הרמינה נישאה להוגו קולומן והתגוררה בבּאן-הידה (הרובע העתיק של העיר ההונגרית טאטאבאניה), שם ניהלה מסעדה. מאוחר יותר, היא נישאה בשנית לגזה ברני, ומשנת 1,939 התגוררה בעיר ההונגרית ג׳וֹר וניהלה שם חנות מכולת. הנרייטה נישאה למוריץ נוימן, ושארוֹלטה נישאה לפרדיננד רוּהיג.
אם המשפחה, קתרינה רייס לבית מנצר, נפטרה ב-5 במרץ 1,923. בעלה פיליפ היה עדיין בחיים, שכן מצבתו מציינת שהוא נפטר ב-26 ביולי 1,933, אך הוא לא מוזכר במפקד האוכלוסין הסלובקי של 1,930. לאחר מות אשתו, ירשו את חלקה בבית המשפחה ששת ילדיהם החיים - ארבע הבנות הנשואות ושני הבנים, איגנץ ואמיל.
 |  |
נראה שהייתה דרמה מסוימת סביב הבית, שכן כחודשיים לפני מותו של פיליפ רייס, הבית נמכר. יש סיכוי שנמכר בכדי לכסות חוב או כדי לממן טיפולים רפואיים, אבל בסופו של דבר - פיליפ וילדיו מכרו את הבית, יחד עם החצר והגינה, לאלכסנדר שוורץ, תמורת 100,000 קרונות צ'כוסלובקיות.
שוורץ היה רק בן 23 באותה תקופה. הוא נולד בוולסקה בלה (Valaská Belá) שבמחוז טרנצ'ין בסלובקיה ועבר לכפר עם משפחתו בשנת 1,920, כשהיה בן 10. נראה שהוא קנה את הבית מתוך כוונה "להשביח" אותו, (כלומר לקנות נכס, לבצע שיפורים, ואז למכור אותו מחדש במהירות ברווח. המטרה בתהליך כזה היא לקנות בזול, לשפץ ולמכור גבוה תוך מסגרת זמן קצרה), שכן רק שלוש שנים לאחר מכן, הבית הוצע שוב למכירה פומבית.
בשנת 1,936 קנתה הנרייטה נוימן לבית רייס, אחת המוכרות המקוריות, את הבית, החצר וחלק משטח הגן (אותו רכשו הוריה בנפרד בשנת 1,898) בחזרה ממר שוורץ תמורת 87,000 קרונות, ואילו החלק השני של הגן נרכש על ידי ויליאם וארנקה פרנק תמורת 30,000 קרונות (כלומר, מר שוורץ הרוויח 17,000 קרונות בשלוש שנים). עם זאת, הנרייטה מכרה מיד את כל מה שקנתה זה עתה לפרנקים (באותו שבוע ממש), תמורת 2,000 קרונות פחות ממה ששילמה.
אם לשפוט על פי מידע שנאסף ממר קולצ'אני, שתיעד היסטוריה מסופרת מבני משפחתו, בשילוב מידע ממסמכי הבעלות של הבתים, נראה כי להנרייטה נוימן לבית רייס, שהייתה חשוכת ילדים וחיה עם אחיה שגם לו לא היו ילדים, לא היה צורך בבית הגדול. היא מכרה את הבית לוויליאם וארנקה פרנק, שמשפחתם גדלה, ובתמורה ויליאם אפשר להם לגור בבית ילדותו (הבית של הוריו, בו גדלו הוא וארנולד ו-11 האחים והאחיות שלהם), תמורת שכירות זולה מאוד (או בחינם). עסקה זו אינה מתועדת בשום מקום, מכיוון שביתו של הרמן פרנק מעולם לא נמכר רשמית והבעלות עליו הועברה לאחר פטירתו לילדיו, ואחרי השואה הושבה לבני משפחת פרנק ששרדו, אך מר קולצ'אני מתעקש שהאח והאחות רייס עברו לגור בביתו של הרמן פרנק. חשוב לציין שהיו שלוש משפחות רייס בכפר, עם שמות שחוזרים על עצמם בין ילדי המשפחות, כך שמידע שנאסף מהיסטוריה מסופרת ובמרחק של עשורים עלול להיות משובש ומבלבל.
כמו רוב המשפחות היהודיות בכפר, בין שני צדי עסקת הנדל״ן היה קשר משפחתי. למוכרת, הנרייטה, היה דוֹד מצד אביה, בשם קארל רייס, שאשתו אמיליה לבית גרשטל הייתה בת דודה מדרגה ראשונה של הלנה פרנק לבית אלט, אמו של הקונה ויליאם פרנק. אין דרך לדעת אם הקשר המשפחתי ביניהם שיחק תפקיד בתהליך, אך התוצאה החד משמעית היא שויליאם וארנקה פרנק הפכו לבעלים החדשים של הנכס כולו - הבית (כולל דירת המגורים וחנות), החצר והגינה.
באשר לגורלה של משפחת רייס - הנרייטה נוימן המשיכה להתגורר בפלריקובו עד מלחמת העולם השנייה, אז גורשה בשילוח שיצא ב-15 באפריל 1942 מהעיר ניטרה לאזור לובלין (כיום בפולין). גורלה אינו ידוע, אך ככל הנראה נרצחה באחד ממחנות הריכוז וההשמדה באזור. אחותה לני אלפנט גורשה מווינה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, והאחות הרמינה גורשה מג׳וֹר לאושוויץ-בירקנאו ונרצחה שם ב-15 ביולי 1944. האחות שארוֹלטה רוהיג גורשה ביחד עם בעלה פרדיננד ובנה פאול לאופולד מהעיר שאלה (Šaľa) לגטו בנובה זמקי ומשם לאושוויץ, שם נספו. בתה מגדלנה שרדה. מה עלה בגורלם של שני האחים רייס עדיין לא ידוע.
צאצאיה של הרמינה ששרדו את המלחמה הגיעו לישראל, לפי דף העד שמילאה עליה נכדתה ביד ושם.
בפוסט הבא אשתף את סיפורם של ויליאם פרנק וארנקה פרנק לבית וייס והזמן שבילו בבית ברחוב שטפניקובה.
כתוב יפה וברור וכמובן נאמן לעובדות, כל הכבוד😍