הגברים של משפחת פרנק, חלק ג׳: תעצומות נפש בתקופה שאחרי המלחמה
- Mattan Segev-Frank
- 12 ביוני
- זמן קריאה 11 דקות
בפרק השלישי והאחרון בסאגה של משפחת פרנק, אנו מתעמקים בסיפורים של תעצומות נפש ויצירת חיים חדשים אחרי מלחמת העולם השנייה. הצטרפו אליי בעודי חושף כיצד טומאש פרנק ובני המשפחה הקרובים לו ניווטו את חייהם, את התפניות הבלתי צפויות שעמדו בפניהם בעולם המשתנה, ומפגשים מרגשים וחוצי יבשות. פרק זה שופך אור על הנפש הבלתי ניתנת להכנעה של משפחה שהיתה נחושה להתעלות מעל הכאוס והטראומות ולשגשג כמיטב יכולתה בעתיד לא ברור.
טומאש פרנק תכנן לברוח מהונגריה עם בת זוגו, אך בסופו של דבר, מסיבה כלשהי, ב-12 בפברואר 1956, הוא נמלט מהונגריה בכוחות עצמו. הוא השאיר מאחור את פרודתו ז׳וז׳נה ואת בנם בן ה-3.5 והצליח לחצות את הגבול ולהגיע לווינה, אוסטריה. שם סייעו לו בת דודתו מנצי אונגר ובעלה רודי בסידורים ובהליכי ההגירה מאירופה. בהמשך חייו, סיפר טומאש שהוא לא היה בטוח אם ברצונו לעלות לישראל ולהצטרף לאחיו, או לפנות לכיוון ההפוך ולעבור לברזיל.
ב-4 באפריל 1957 בווינה הונפק לו דרכון שמספרו 1763. ביוני 1957 הוא הופיע ברשימה שכותרתה ״רשימה נומינלית של פליטים הונגרים היוצאים מווינה כדי לצאת לאוניית הקיטור ״פרובנס״ מגנואה ב-19 ביוני 1957 לריו דה ז׳ניירו, ברזיל. הוא הגיע לריו דה ז׳ניירו ב-4 ביולי 1957, וחודש לאחר מכן נרשם בכרטיס הגירה בסאו פאולו, ברזיל מ-16 באוגוסט 1957.
הבלדה על טרזיה פרנק
ההיסטוריה המשפחתית של טרזיה פרנק לבית נויהאוס לא הייתה קלה. אמה נפטרה לפני שהגיעה לגיל 4, כך שהיא ואחותה פרידריקה (פריצי) גודלו על ידי אביהן לאופולד נויהאוס, עם עזרה מסבן מצד אמן, מוריץ שוויצר ואשתו השנייה, דודתם מצד אביהם אנטוניה שוויצר לבית נויהאוס. לאחר מלחמת העולם הראשונה היא איבדה את כולם בזה אחר זה - סבא מוריץ נפטר בסוף 1919, דודתה אנטוניה בסוף 1920 ואביה לאופולד נפטר ב-4 במאי 1921 (כולם בנובה זמקי). אחותה פריצי עברה לבודפשט, שם נישאה לאנזלם ריכטר ב-1923, ולטרזיה היה רק התא המשפחתי החדש שבנתה עם ארנולד, בלי שורשים שיקשרו אותה למקום בו התגוררה מאז ומעולם.
כבר ב-1927 הייתה חברה בסניף נובה זמקי של ויצ"ו (ארגון הנשים הציוני הבינלאומי), מה שמעיד על כך שהיא האמינה בזכותו של העם היהודי לשוב לארץ מולדתו ישראל, אז פלשתינה א״י תחת המנדט הבריטי. עם זאת, היא לא זכתה לעלות לישראל בגלל סירובו של בעלה ארנולד, מה שבסופו של דבר הוביל לכך שנאלצו לחוות את מלחמת העולם השנייה על בשרם.
כניצולים, הם חזרו לכפר הולדתו של ארנולד, פלריקובו, והתיישבו בבית ברחוב שטפניקובה, שהיה לפני המלחמה בבעלות אחיו של ארנולד, ויליאם פרנק ואשתו ארנקה, שנעלמו במהלך המלחמה. שני בניהם נמלטו מאירופה - יוראי (כיום בשמו העברי יהודה) נשלח עם פרויקט ״עליית הנוער״ לארץ ישראל בספטמבר 1939 וחמק מהמלחמה, ואילו טומאש שרד את המלחמה עם טראומות, רצה להתרחק כמה שיותר מאירופה, והיגר לברזיל.
בסלובקיה עלה לשלטון משטר קומוניסטי והחיים נעשו קשים יותר ויותר. הם הוגבלו לגור בחלק קטן מביתם ונאלצו לקלוט דיירים חדשים ביתר חלקי הבית. חנות חדשה נפתחה בחלקו הקדמי של הבית, וחלק גדול מהבניין הפך למנסרת עצים, שם פיקח ארנולד על חיתוך עצים. ארנולד היה אחראי על אספקת עצי הסקה ופחם לתושבי הכפר, והועסק באופן רשמי על ידי החברה הממשלתית ״חברת כריית הפחם של ברטיסלבה״, כפי שהיה נהוג בימים הקומוניסטיים.
טרזיה הייתה עקרת בית אדיבה, מכובדת, ואהובה על שכניה, שסייעה לארנולד בעבודתו, והייתה טבחית מוכשרת ואישה עם סטייל. היא סבלה מלחץ דם גבוה, ומדי פעם הם היו נוסעים למרחצאות תרמיים לחופשת ספא, בכדי לעזור להפחית את לחץ הדם שלה.
ואז הדברים קיבלו תפנית עבורם, שוב. בשנים 1958-9, ארנולד, אז בן 70, נכלא לחצי שנה על ידי המשטר הקומוניסטי באמתלה של ״פגיעה בשרשרת אספקת הפחם לתושבי הכפר פלריקובו״. תקופת המאסר שלו העמידה באופן טבעי את טרזיה במצב מלחיץ ביותר, מלא דאגות ופחד. חודשיים לאחר שארנולד שוחרר סופית, ב-1 במאי 1959, הוא וטרזיה נסעו לספא בריבר-סליץ׳ (Rybáre-Sliač). במהלך נסיעה זו נפטרה טרזיה בשנתה ב-28 ביולי 1959.
מלבד האבל האישי שלו, עמד ארנולד בפני דילמה בנוגע לסידורי הקבורה, שדרשה קבלת החלטות מהירה. הוא החליט שמכיוון שהם היהודים האחרונים בפלריקובו, לקבור את אשתו האהובה טרי שם פירושה שאף אחד לא יבקר אותה לעולם. יתר על כן, בעשור האחרון הוא ראה את היוזמות הבלתי פוסקות של המשטר הקומוניסטי להרוס בתי כנסת ובתי קברות יהודיים בתואנות שווא (כמה דוגמאות - בית הכנסת של הרב המפורסם משה שרייבר, החתם סופר, בברטיסלבה נהרס כי פשוט ״היו חייבים״ לבנות גשר שיעבור דרכו, את בית הקברות היהודי הישן בנובה מסטו נאד ואהום היה צריך להרוס לטובת הקמת פארק ציבורי, וכך גם את בית הקברות היהודי בפטרז׳לקה, פרבר של ברטיסלבה) אז מי אמר שמקום קטן כמו פלריקובו לא יהרוס את בית הקברות היהודי שלו ברגע שהיהודי האחרון לא יהיה שם בכדי להגן עליו? במקום זאת, ארנולד העביר את גופתה של טרזיה לברטיסלבה, שם נקברה בבית הקברות הנאולוגי הגדול ברחוב ז׳יז׳קובה, שנראה בסכנה קטנה יותר והיה קרוב יותר לקרובי המשפחה המעטים שנותרו.
כעבור זמן קצר, ארנולד חלה בעצמו. הוא עבר ניתוח, ומיד עם סיום ההחלמה הראשונית עלה לישראל ב-18 באוקטובר 1960, שם הצטרף לבנו יהודה בקיבוץ שער הגולן שליד הכנרת, ממש על נקודת המפגש בין הגבולות של ישראל, סוריה וירדן.
לפני שעזב, ארנולד ביקש מהרופא בברטיסלבה לתת לו את התיק הרפואי שלו באנגלית. הרופא עשה זאת, מבלי להסביר לו את האבחנה המדויקת. כשהגיע לארץ וביקש מיהודה שייארגן לו רופא מטפל בקיבוץ - יהודה, שמעולם לא למד אנגלית, מסר את הניירת לד״ר פישר, רופא הקיבוץ. הרופא הניח שיהודה היה מודע לאבחנה הרשומה במסמכים שהוא עצמו סיפק, ולכן מעולם לא הסביר ליהודה שארנולד מאובחן עם סרטן המעי הגס.
לאחר שהשתקע בארץ, ארנולד היה יכול לתקשר עם דוברי ההונגרית והסלובקית בקיבוץ. התקשורת עם נכדיו נעשתה בעיקר בתיווך ותרגום של יהודה. ארנולד אהב את ישראל ואמר שוב ושוב: ״איזה אידיוט הייתי שסירבתי לעלות לכאן. היינו צריכים לעשות את זה מזמן!״. הוא אהב לשמח את נכדיו, דבר שלמד שקל להשיג על ידי הבאת גלידה מטבריה הסמוכה. בטמפרטורות הגבוהות במיוחד של אזור בקעת הירדן, הוא היה מאחסן את הגלידה בתרמוס ונוסע באוטובוס ובטרמפים לטבריה ובחזרה.
ילדי שער הגולן אהבו את ארנולד למרות מחסום השפה. הוא היה פוגש אותם בפינת החי הקטנה של הקיבוץ, שם, בין יתר בעלי החיים, הייתה עז. המטפלים של פינת החי היו חולבים את העז וזורקים את החלב שלה. ארנולד הציע לקחת את החלב ולהכין גבינות לילדים, והם בתמורה הפכו למעריצים הגדולים ביותר שלו. הקפיצה ל״סבא ארנולד״ הפכה לטקס בוקר עבור ילדים רבים חובבי גבינה.
בינתיים, בבודפשט...
ארבע שנים לאחר היעלמותו של טומאש מבודפשט, הגישה פרודתו ז׳וז׳נה לבית אלק (Elek) בקשה לבית המשפט ההונגרי להכריז עליה כגרושה. בקשתה נענתה, והם התגרשו רשמית ב-21 באפריל 1961. למרות כעסה על טומאש, היא שמרה על קשר עם דודו ארתור ואשתו קלארי וביקרה אותם מדי חודשיים-שלושה עם בנה, בכדי לוודא שיהיה לו קשר עם משפחתו של אביו. היא מעולם לא נישאה בשנית, ולבסוף נפטרה בבודפשט ב-20 בפברואר 2013 ונקברה בבית הקברות הנוצרי ברחוב פיומיי בבודפשט.
באשר לדוד ארתור, לאחר ששרד איכשהו את המלחמה מבלי לאבד את כספו ונכסיו, הוא נפגע קשות מהמשטר הקומוניסטי בהונגריה. נכסיו והמפעל שלו הוחרמו, והוא התמודד עם קשיים כלכליים לאחר שאיבד את כל נכסי הנדל״ן שלו מלבד הדירה בה התגורר. כמו במשפחות יהודיות רבות, העזרה הגיעה מתוך המאגר הגדול של קשרי המשפחה. במקרה של ארתור - סיפרה לי אחייניתו מנצי אונגר על כוס שרי הרינג - ארתור עזר לכל בני המשפחה כל עוד היה יכול, כך שכאשר המשטר הקומוניסטי גזל ממנו את כל מה שהיה לו - היא ובעלה רודי שמחו להחזיר לו טובה ולעזור לו בזקנתו, כשנזקק לכך. ארתור נפטר בסופו של דבר בבודפשט ב-25 בדצמבר 1969, וכסוג של הכרת תודה, הוריש למנצי את הרהיטים הוויקטוריאניים העתיקים שלו, שטיחים מיוחדים ועוד...
חייו החדשים של טומי בברזיל
לאחר המעבר של טומאש לברזיל, רודי אונגר המשיך לעזור לו להתחיל את חייו החדשים. רודי, הבעלים של חנות הכלבו הווינאית ״Neue Mode״ ברחוב הקניות מריה-הילפר שטראסה מס' 22-24 בווינה, שלח מכונות טקסטיל לטומאש לברזיל, כדי שיוכל להתחיל חיים חדשים. טומאש מכר את המכונות הללו וחי מהכסף עד שמצא עבודה בעזרת הקהילה ההונגרית שם.
בברזיל, מצא עבודה אצל יצרנית הצמיגים האיטלקית Pirelli S.A בעיר סנטו אנדרה, ברזיל. בהתחלה הוא דיבר מעט מאוד פורטוגזית אבל עם הזמן וההעמקה בשפה הוא למד יותר ודיבר די טוב, עם המבטא הייחודי שלו. עם זאת, הוא מעולם לא רצה ללמוד אנגלית או לבקר בארצות הברית.
הוא מצא חברים דוברי הונגרית איתם שיחק ברידג׳. אחד מהם היה הרופא ד״ר לאסלו בארד, רופא הונגרי ממוצא יהודי. כשהאנטישמיות בהונגריה החלה להרים ראש, ד״ר בארד ואשתו החליטו להמיר את דתם לקתוליות, בתקווה שזה ישמור על ביטחונם, אך ככל שהמצב החמיר, המשפחה הצליחה להגר לברזיל לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
ד”ר בארד הכיר לטומאש את בתו אניקו, שנולדה בבודפשט ב-2 בנובמבר 1934 וגדלה כקתולית. הם נפגשו בסאו פאולו, עיר הבירה. זמן קצר לאחר שבית המשפט בהונגריה סיים את נישואיו הראשונים, נישא טומאש לאניקו קלרה טרזיה בארד, בתם של לאסלו בארד וגבריאלה לבית יוּנקר, ב-21 בספטמבר 1961 בסאו פאולו, ברזיל. על מנת להתחתן עם אניקו, הוא המיר רשמית את דתו לקתוליות, למרות שמעולם לא התחבר לשום דת. טאמאס ואניקו התגוררו בז׳ארדינס, שכונה בסאו פאולו.
האיחוד המשפחתי האחרון של האחים למשפחת פרנק
קצת יותר משנה לאחר עלייתו לישראל, החליט ארנולד פרנק בשנת 1962 שהוא רוצה לנסוע לטיול באירופה ולבקר את אחותו קורנליה בווינה, את אחיו ארתור בבודפשט ואת חבריו וקרובי משפחתו בסלובקיה, וכתב לקורנליה על תוכניותיו. להפתעתו, הגיע ממנה מכתב חוזר ובו כתבה כי ״הוא לא צריך לבוא כי יש בעיות״. הוא נפגע והחליט לנסוע על אפה וחמתה. כשקורנליה קיבלה את הידיעה על תוכניתו ועל כך שרגשותיו נפגעו ממנה - היא מיהרה להתייצב בישראל ב-1962 יחד עם בתה מנצי וחתנה רודי.
כשהגיעו, רודי שאל את יהודה איך הוא בכלל שוקל לתת לאביו לנסוע לאנשהו במצבו. ליהודה לא היה מושג על מה רודי מדבר, ורק אז הוסבר לו שאביו חולה בסרטן המעי הגס, שהוזנח מאז הגעתו לארץ. יהודה חזר לד״ר פישר והתעמת איתו על כך שלא גילה לו מה הייתה האבחנה של אביו, אך ד״ר פישר השיב שהוא הניח שיהודה יודע מה כתוב במסמכים שהוא עצמו הביא.
זמן קצר לאחר מכן, הרופא נתן לארנולד את ברכתו לנסוע לטיול באירופה. הוא עזב את נמל חיפה ב-12 באוגוסט 1962, הגיע לוונציה ב-17 באוגוסט, ואז חצה את הגבול האוסטרי בפילאך (Villach) ב-18 לחודש והמשיך לווינה. לאחר מכן, הוא חצה את הגבול מאוסטריה להונגריה ב-20 באוגוסט 1962, ועצר לביקורת הגבולות בעיר הגבול הגיישלום (Hegyeshalom). כך נראו הנסיעות לפני שהטיסות הפכו לזולות ואמנת שנגן פתחה את הגבולות בין מדינות אירופה לנסיעה באופן פשוט כל כך.
לאחר שעשרה מתוך 12 האחים והאחיות לבית פרנק כבר מתו - 3 בינקות, 4 נרצחו בשואה, 2 בתאונות מוזרות ואחד מסיבות רפואיות, ביקר ארנולד את שני האחרונים שנותרו - קורנליה בווינה וארתור בבודפשט. בדרכו חזרה חצה שוב את הגבול בהגישלום ב-13 באוקטובר, אחר כך עבר ב-15 דרך ברוּקנוֹידוֹרף (Bruckneudorf) בדרכו לפילאך, חצה את הגבול האיטלקי והגיע לוונציה, משם הפליג ב-20 באוקטובר 1962 וחזר לארץ דרך חיפה ב-26 באוקטובר 1962. מהמסמכים (בעיקר הדרכון הישראלי של ארנולד) נראה שהוא לא הצליח להיכנס לסלובקיה. הדרכון אומר בבירור שהוא תקף רק להונגריה, אוסטריה, איטליה וצרפת, ואין בו חותמות מסלובקיה. עם זאת, תמיד יש סיכוי שהשהות הארוכה לכאורה בהונגריה כללה טיול לא מתועד לסלובקיה בתוך מסך הברזל.
בתחילת 1963 קיבל טומאש שיחת טלפון מאחיו יהודה בישראל, בו התבשר כי אביהם חולה בסרטן ומעוניין לראות את טומי בפעם האחרונה. טומאש אמר שיש לו נסיעת עסקים מתוכננת למילאנו, ולכן הוא ינצל את ההזדמנות ויטוס לביקור ראשון בישראל. הוא ביקש מיהודה לבוא לאסוף אותו משדה התעופה בתאריך ספציפי שעליו סיכמו.
יהודה, שעבד כנהג אוטובוס בחברת אגד, הגיע כמתוכנן לנמל התעופה בן גוריון, מרחק נסיעה ארוך משער הגולן, אך אחיו לא הגיע. לאחר שיהודה המאוכזב חזר הביתה, התקשר טומאש והסביר לו מה עיכב אותו, והבטיח להגיע ביום אחר. יהודה אמר לו שהפעם ״תתקשר אליי משדה התעופה ורק אז אני אצא לאסוף אותך״, בידיעה ברורה שזו נסיעה של כמה שעות.
טומי אכן התקשר כשהגיע ב-19 במרץ בשעה 6 בבוקר. למרבה הצער, כשצלצל יהודה סיפר לו שאביהם ארנולד נפטר זמן קצר לפני שיחת הטלפון שלו, וכי מילותיו האחרונות היו ״למה טומי לא בא?״. עבור יהודה, זו הייתה כנראה סגירת מעגל נוראית, בהתחשב בכך שתמיד חשב שאביו מעדיף את טומי בכל מקרה, בעוד שטומאש, שלא במתכוון, אכזב שוב ושוב.
כך או כך, טומאש לקח מונית לשער הגולן, נפרד מגופת אביו והשתתף בהלוויה.
באופן טבעי, האיחוד המיוחל הזה של שני האחים, לראשונה מאז תחילת מלחמת העולם השנייה, היה מריר-מתוק. חלק מהביקור הזה, מצדו של טומאש (כך לדבריו), היה כדי לבדוק אפשרות לעלות עם אשתו לישראל ולהתחיל בה פרק חדש בחייהם.
זמן קצר לפני שטומאש עזב את ברזיל לאיטליה ולישראל, אניקו נכנסה להריון. באוקטובר 1963 נולדה בתם הראשונה, ובסופו של דבר תוכניותיו לעלות לישראל לא יצאו אל הפועל. בת שנייה נולדה ארבע שנים לאחר מכן.
לאחר מספר שנים של עבודה בפירלי, קיבל טומאש קידום, שדרש מהמשפחה לעבור לעיר קמפינאס במחוז סאו פאולו, מכיוון שזה היה בלתי אפשרי עבורו לנסוע מדי יום הלוך ושוב בין שתי הערים.
היה לו חשוב שבנותיו יקבלו חינוך טוב. הם נרשמו לבית ספר פרטי של אחים נוצרים אמריקאים בשם נוטרדאם, ולמדו אנגלית מילדות.
במהלך חייהם בברזיל, טומאש ואניקו רכשו כמה חברים והיו חלק ממועדון ברידג׳ בקמפינאס. טומאש נהנה גם לבלות במועדון היפיקה (Hipica) בסופי שבוע, שם פגש חברים, בעוד הבנות נהנו מבריכת השחייה.
טומאש מעולם לא סיפר לבנותיו על היותו ניצול שואה ומעולם לא שוחח עם אשתו או בנותיו על חוויותיו במהלך המלחמה. בנותיו מעולם לא ידעו שהוא יהודי, וידעו מעט מאוד על עברו של אביהן. הוא גם מעולם לא סיפר לאחיו דבר על קורותיו בשואה. את סיפוריו סיפר להוריו, רק פעם אחת, בפעם הראשונה שנפגשו לאחר המלחמה, והם שיתפו את יהודה בסיפורים.
בנובמבר 1979 ביקרו יהודה ואשתו שושנה בברזיל ופגשו לראשונה את משפחתו של טומאש.
בדצמבר 1983 – ינואר 1984, בנו של טומי ואשתו ביקרו בברזיל מהונגריה, ולראשונה – כל שלושת ילדיו של טומי הכירו זה את זה.
לאחר שנים רבות בפירלי, טומאש קיבל קידום נוסף שדרש ממנו לעבוד במפעל סומארה. הוא קיבל את התפקיד, והחברה סיפקה הסעות מסומארה לקמפינאס מדי יום.
ב-1988, בזמן שאחיינו של טומאש, עמית (בנו של יהודה) עשה את מחקר הפוסט-דוקטורט שלו באוניברסיטת היידלברג והתגורר עם משפחתו במשך שנה בקליינגמונד (Kleingemünd) שבגרמניה, הגיעו טומאש ואניקו לבקר. גם יהודה ושושנה פרנק הגיעו מישראל, וכך גם בנו של טומאש מהונגריה עם אשתו.
במהלך ביקור זה, במהלך סיבובי משחק הקלפים בוראקו, טומאש (שנקרא טומי בתוך המשפחה) שיתף בפעם הראשונה והיחידה כמה סיפורים מהשואה והשלכותיה עם ילדיו של עמית (אני ואחיותיי). אחד הסיפורים הללו היה התיאור שהוזכר לעיל כיצד שרד את צעדת המוות ועד כמה זה מורכב, שלא כל החיילים הנאצים היו מפלצות.
סיפור נוסף היה על ביקורו בישראל ב-1963. במהלך ביקורו הוא טייל עם יהודה ומשפחתו ברחבי צפון הארץ. כשביקרו בחיפה, יהודה ארגן להם סעודה במסעדה הונגרית מפורסמת בשם ״בלפור״, הממוקמת ברחוב בלפור בחיפה. המקום היה מלא עד אפס מקום, והבעלים הושיב את משפחת פרנק בבר. כשהם התיישבו, הברמן לא הפסיק לבהות בטומאש, ובסופו של דבר ניגש ושאל, ״תגיד, אתה לא טומאש פרנק?״. כשטומי אמר שזה אכן הוא, הברמן התרגש מאוד ואמר: ״הייתי איתך במאוטהאוזן! אתה גססת מטיפוס כשהאמריקאים הגיעו. אני נאלצתי לעזוב את המחנה, והייתי בטוח שמתת, אבל עכשיו אני רואה שאתה חי ושלם!״ האדם היה נלהב מאוד, אבל טומי נשאר מרוחק וקר.
ברגע שהברמן פנה לשרת לקוחות אחרים, טומי דרש בעצבנות לעזוב את המקום מבלי לסיים את הארוחה. לדבריו, זה היה הרגע שבו הבין שלעולם לא יוכל לעלות לישראל, כי אם היה גר שם - הוא היה נתקל כל הזמן באנשים שיזכירו לו את טראומות המלחמה שלו, שאותן לא היה יכול לשאת.
במהלך ביקורם בקליינגמונד ניסו טומאש ויהודה לאתר את קרוב משפחתם קארוֹל אפרים סידון, שלמד באותה עת מדעי היהדות בהיידלברג. אביו של סידון היה אחיהם של דודתם אדל (אשתו של ארתור) ודודם מקסימיליאן סידון (בעלה של דודתם יוזפינה פרנק), ובעלה לשעבר של בת דודתם אליזבת פאלק לבית רייך. הם מעולם לא פגשו את קארוֹל אפרים, ולא הצליחו לאתרו.
אחרי גרמניה המשיכו טומאש ואניקו, יחד עם יהודה ושושנה, לבקר את בת דודתם מנצי אונגר לבית רייך בווינה, את בנות דודיהם קלרה שוֹמוֹגי לבית רייך ואדית פּוֹלאן לבית שוויצר בברטיסלבה, ולבודפשט, שם פגש טומאש את נכדיו בפעם הראשונה (והיחידה).
טומי היה אדם חם ואוהב מאוד ואהב לבלות עם הילדים. סיפוריו היו מרתקים, ונכדיו של יהודה נהנו לבלות איתו. זמן קצר לאחר מכן, באפריל 1988, נולד נכדו של טומאש בברזיל, והוא התרגש מכך מאוד. בכל בוקר, לפני שהלך לעבודה, הוא היה מביא את נכדו לשבת על ברכיו.
לאחר כמעט 30 שנות עבודה עבור פירלי, טומאש היה נרגש לקראת פרישתו הקרובה. הוא ציפה לבלות יותר זמן עם נכדו ומשפחתו. עם זאת, בתחילת 1990 אובחן עם אבי עורקים מוגדל והומלץ לו לעבור ניתוח עוד לפני פרישתו, מכיוון שאחת ההטבות במסגרת העבודה שלו היתה ביטוח רפואי טוב.
הוא החליט לעבור את הניתוח כדי לתקן את המצב הזה, ומכיוון שזה היה צפוי להיות הליך פשוט יחסית, הוא לא ציפה שמשהו ישתבש ואפילו לא הכין צוואה למקרה שמשהו יקרה. לרוע המזל, הניתוח לא עבר כשורה. במהלכו סבל טומאש מדימום חמור ובסופו של דבר נפטר. הוא נפטר ב-9 במרץ 1990 בקמפינאס, סאו פאולו, ברזיל ונקבר שם. משפחתו הייתה בהלם מוחלט ומוצפת בעצב, מכיוון שאף אחד לא היה מוכן נפשית לתוצאה זו.
במהלך חייו איבד טומאש את הקשר שלו לדת היהודית. הוא גדל בבית הונגרי שנטמע מבחינה תרבותית בסלובקיה, ומעולם לא היה שומר מצוות. כנער היה ציוני נלהב וחלם לעלות לישראל. עם זאת, החיים והטראומות מהשואה השפיעו קשות על מהלך חייו. לכן, בחר להגר לצד השני של העולם ולהסתיר את עברו היהודי בסביבתו החדשה בברזיל.
במוחנו ובליבנו, טומי תמיד ייזכר בחיבה. כולנו מוקירים את הזיכרונות הטובים שהצלחנו ליצור כמשפחה, למרות שהתפזרנו על פני ארבע יבשות.
תגובות