פלריקובו חלק ג׳: ויליאם וארנקה פרנק, התושבים ה"חדשים" של רחוב שטפניקובה.
- Mattan Segev-Frank
- 22 באפר׳
- זמן קריאה 9 דקות
בלב הכפר פלריקובו עומד הבית ברחוב שטפניקובה כאבן זיכרון במרכז הסיפור של המשפחה שלי. פוסט זה, שעולה לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בא להנציח את ויליאם וארנקה פרנק שרכשו את הבית ב-1936 - לא רק את שמותיהם אלא גם חושף את סיפור החיים שלהם ואת התעלומה שנותרה מהם ולא הניחה לבני משפחתם עד יומם האחרון. הצטרפו אליי למסע בעקבות המורשת שלהם - מסע ששורשיו בסקרנות אחריות על ההיסטוריה המשפחתית שלי והמורשת היהודית שלנו – ושבמהלכו, דרך מחקר גנאלוגי הצלחתי לחשוף אמיתות היסטוריות ולתת לדור של ניצולות וניצולי השואה במשפחה שלי מתנה יקרת מציאות – סגירת מעגל ושלווה.
ויליאם פרנק היה דוד של סבא שלי מצד אביו ואני מרגיש אליו קשר מיוחד. בתחילת המסע הגנאלוגי שלי, בכל מפגש ראשון עם בנות הדודים של סבי הסתיים באותו אופן. כל אחת מהן חיבקה אותי חזק וביקשה ממני בקשה אחת, לפני שניפרד לשלום – שאגלה איכשהו מה עלה בגורלו של דודן האהוב וילי, שנעלם במהלך מלחמת העולם השנייה. שני אחיו ואחותו ששרדו, וגם אחייניו ואחייניותיו, מעולם לא הצליחו לגלות מה בדיוק קרה לו ולמשפחתו.
ההחלטה שלי לקחת על עצמי את המשימה לברר מה עלה בגורלם מילאה תפקיד גדול בשינוי המסלול שלי אל מעמקי הג'ונגל הגנאלוגי, החל באיתור תמונות משפחתיות מצמררות ועד להתחקוּת אחר קורותיהם בתקופת המלחמה. באמצעות מחקר גנאלוגי מקיף וקפדני, יצירת קשר עם קרובי משפחה ונבירה בארכיונים, התמודדתי עם המשימה ששינתה את התפיסה שלי לגבי המורשת המשפחתית שלנו.
כשחיפשתי את ויליאם במאגר השמות של יד ושם, גיליתי שאחיה של ארנקה, אלפרד משה לבון (במקור וייס), שעלה לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, מילא דפי-עד לזכרם. הוא נפטר לפני שגיליתי את קיומו, אבל איתרתי את בנו ויצרתי קשר, ומאז שנפגשנו נוצר חיבור חדש סביב הקשר הטרגי בינינו, של חיפוש מידע על גורל קרובי המשפחה המשותפים שלנו שנעלמו.
בפגישתנו הראשונה, עברנו יחד על אלבום התמונות של אביו, אותו ירש. ישבנו יחד לנתח את הגילאים של הילדים בכל תמונה מול המידע הגנאלוגי שהיה לנו על כל אחד מחלקי המשפחה, בכדי לזהות את בני הדודים המשותפים שלו ושל סבא שלי. בסופו של דבר הצלחתנו לזהות אצלו את התמונות היחידות ששרדו של ויליאם וארנקה עומדים מול ביתם החדש והחנות שלהם ברחוב שטפניקובה, מה שהיה קצת מזעזע עבורי, מכיוון שגיליתי עד-כמה. גדול הדמיון בין תווי הפנים של ויליאם לשלי. בתמונה נוספת הצלחנו לזהות את שתי בנותיהם.
ויליאם (צבי) פרנק נולד ב-17 באפריל 1895, בבית מס׳ 221 בפלריקובו, כבנם העשירי של הרמן (צבי יהודה) פרנק ואילונה (לאה) לבית אלט. הוא היה הבן השני שלהם שקיבל את השם ויליאם, שכן הראשון, אחיו התאום של הסבא רבא שלי ארנולד פרנק, נפטר ב-8 בספטמבר 1893 בגיל ארבע.
אחייניתו, מרתה בק לבית רייך, סיפרה לי שווילי נלחם במלחמת העולם הראשונה וחזר עם רמה מסוימת של הלם קרב. הגיוני מאוד שהוא גויס, שכן המלחמה פרצה כשהיה בן 19, אבל עד כה לא הצלחתי לאתר מסמכים צבאיים אודותיו מתקופת המלחמה.
ב-19 בפברואר 1928 נשא ויליאם לאישה את ארנקה (זהבה) לבית וייס, שנולדה ב-19 במאי 1905 בדולנה אוזורובצה (Dolné Ozorovce), הרביעית מבין שבעת ילדיהם של זיגמונד (יהושע) וייס ואשתו (ובת דודתו) סאלי (שרה) לבית וייס. משפחת וייס התגוררה בנובה זמקי הסמוכה.
לאחר חתונתם, התיישב הזוג הצעיר פרנק בפלאריקובו בשל הזדמנות שהוצעה לויליאם: אביו הרמן פרנק הזדקן מדי וסבל מבעיות בריאותיות, והחליט להעביר את חנותו בכפר. הוא החליט לעבור עם אשתו לטרנבה ולגור עם בתם הבכורה הנרייטה ובעלה פרדיננד רייך, שיחד עם ארבע בנותיהם יכלו לסייע בטיפול בהרמן.
בניו הגדולים של הרמן כבר עזבו את פלאריקובו - ארתור התגורר בבודפשט והקים שם מפעל; ארנולד התגורר בנובה זמקי והיה בעליו של קולנוע אילם (לטענת סבי – הראשון בסלובקיה); גבריאל כבר נפטר, ואפילו הבן הצעיר פרנטישק למד הנדסת מכונות והקים מפעל משלו. ויליאם, שעדיין גר בקרבת מקום, היה המועמד היחיד שנותר לעבור לבית הוריו ולהשתלט על החנות של אביו.
במפקד האוכלוסין של 1930 מופיעים ויליאם וארנקה בבית מס׳ 373 של פלריקובו, בבעלות אביו הרמן פרנק, עם בתם הבכורה, אריקה, שנולדה ב-20 במאי 1930. איתם גרה משרתת בשם יוליה קליהוֹבה.
ארבע שנים לאחר מכן, ב-14 באפריל 1934, נפטר הרמן פרנק בטרנאבה. ביתו עבר בירושה לרוב ילדיו החיים וגם לכמה מנכדיו הגדולים. ככל הנראה, חלקו של ויליאם בירושה איפשר לו לשפר את סיכויי ההצלחה של העסק שלו עם שינוי מיקום, שכן בית אביו היה בפאתי הכפר, ליד בית הקברות הנוצרי. בנוסף לעניינים העסקיים, משפחתו של וילי התרחבה בינתיים עם לידת בתו השנייה יודיתה ב-3 במאי 1935. על ידי רכישת הבית ברחוב שטפניקובה מהנרייטה נוימן בשנת 1936, עברה חנותו ללב הכפר והבית הגדול יותר התאים יותר למשפחה במגמת צמיחה.
חייהם האישיים של ויליאם וארנקה השתפרו, אך העולם סביבם איבד את היציבות עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ועליית הנטיות האנטישמיות ברחבי אירופה. בשיחותיי עם אחייניתו של ויליאם, מרתה בק, היא סיפרה לי שהיא היתה נוכחת בסיטואציה שבה וילי וארנקה ניסו להחליט מה עליהם לעשות - האם להישאר באירופה ולקוות שמשהו ישתנה, או להגר לישראל. החשש לעבור לאקלים החם של המזרח התיכון והדרישה ללמוד שפה חדשה בשנות הארבעים לחייהם, כמו גם המחשבה על ויתור על המעמד הגבוה ואיכות החיים שלהם לטובת חיי מהגרים צנועים, גרמו להם להסס ולדחות את קבלת ההחלטות, עד שחלון ההזדמנויות נסגר בפניהם.
מלחמת העולם השנייה והשואה
צווים דרקוניים שהגבילו את חיי היהודים בסלובקיה פורסמו ונכנסו לתוקף באופן מיידי. פּלריקובו, ביחד עם רוב החלק הדרומי של סלובקיה, סופחה על-ידי הונגריה, ומלחמת העולם השנייה פרצה עם הפלישה הגרמנית לפולין. ויליאם וארנקה הבינו שכך או כך, הם לא יכולים יותר להישאר. הם רצו לברוח, אבל כמובן שזה נהיה מאוד מסובך לזוז ממקום למקום כיהודים עם הגבלות התנועה שהוטלו, במיוחד עם שתי ילדות קטנות.
אימריך סאבו, שגדל מעבר לכביש ברחוב שטפניקובה לאחר המלחמה, שמע מסבתו שהיא הציעה להחביא את אחת מבנותיהם של ויליאם וארנקה, אך ארנקה סירבה להיפרד מבנותיה.
בסופו של דבר, המשפחה ברחה דרומה והגיעה לבודפשט, אל אחיו הגדול של ויליאם, ארתור, שטיפל בכל בני המשפחה שהצליחו להגיע לבודפשט. ארתור היה בעליו של בניין המגורים ברחוב אוֹליג מס׳ 3 ברובע ה-13 של בודפשט וסידר לכמה מאחיו ואחיותיו, בני זוגם וילדיהם דירות (לא בטוח אם בבניין שלו או במקומות מסתור אחרים) במהלך המלחמה. לפי זכרונה של אחייניתו אליזבט פאלק לבית רייך, ארתור ואשתו אדל בעצמם שרדו באחד מהבתים המוגנים של ראול ולנברג בבודפשט.
בספרה ״Trust and Deceit״, סיפרה אחיינית נוספת של וילי, גרטה ורבובה, שהייתה שם כנערה, על תקופה נעימה יחסית שבה משפחות האחים פרנק היו נפגשות מדי יום אחר הצהריים לסשן של משחקי קלפים. לאחר שקראתי את ספרה, שאלתי אותה מי מבני המשפחה היא זוכרת שהיו שם בדיוק. היא הזכירה את הוריה מקס סידון ויוזפינה סידון לבית פרנק, ארתור פרנק (אחיה של יוזפינה) ואשתו אדל לבית סידון (אחותו של מקס), ויליאם וארנקה עם שתי בנותיהם, וארנולד פרנק וטרזיה פרנק לבית נויהאוס, הוריו של סבי, ביחד עם בנם טומי.
תקופה נעימה זו הסתיימה בפתאומיות עם פלישת הגרמנים להונגריה במרץ 1944. ב-1 באפריל נעצרו ארנולד פרנק ומקס סידון. הם הוחזקו בחצר בית ספר בבודפשט, וברגע של מזל ארנולד הצליח לנצל חוסר תשומת לב מצד החיילים, לברוח ולחזור הביתה, אך לדברי גרטה, אביה מקס הועבר משם למחנה עבודה בהונגריה, בו בסופו של דבר נרצח.
בשלב זה, בני המשפחה הבינו שהם חייבים להיעלם כדי שלא להיתפס. ארתור הפעיל את קשריו ברחבי הונגריה והצליח לארגן מספר מקומות מסתור לבני המשפחה השונים. אחיו ארנולד עם אשתו טרזיה ובנם טומי הוסתרו בתוך מכרה, שהשומר שלו הביא להם אוכל תמורת תשלום. ויליאם וארנקה הוסתרו במקום בשם גאנט בהונגריה. מאותו רגע ואילך, אף אחד לא שמע מהם שוב או הצליח לברר מה קרה להם במשך כמעט 70 שנה.
כפי שציינתי קודם, האחייניות והאחיינים של וילי ביקשו ממני לפתור את התעלומה הזו, והנה הפרטים שהצלחתי לגלות בסופו של דבר:
ארנקה (זהבה) פרנק לבית וייס נתפסה עם שתי בנותיה אריקה ויודיתה במהלך חודש יולי 1944. על פי התיעוד בעיריית פלריקובו הן גורשו באחת הרכבות האחרונות שיצאו מבודפשט לאושוויץ-בירקנאו (שכן הגירושים ההונגרים הופסקו ב-9 ביולי), שם נרצחו שלושתן (מידע זה דווח ככל הנראה ממחנה הריכוז עצמו).
ב-1 בנובמבר 1944 וילי נתפס בגאנט. הוא הועבר לגסטפו בבודפשט ומשם הועלה על רכבת למחנה הריכוז דכאו ליד מינכן שבגרמניה.
ויליאם הגיע ב-7 בנובמבר 1944, קיבל את מספר האסיר 122876 והוצב במחנה הלוויין קאופרינג. הוא החזיק מעמד בתנאים קשים עד לשחרור המחנה ב-29 באפריל 1945, אך בשלב זה כבר נדבק בטיפוס. הוא הועבר לבית החולים העירוני בלנדסברג, שם נפטר לבסוף ב-30 במאי 1945. ב-1 ביוני 1945 הוא הובא לקבורה בבית הקברות של לנדסברג.
כשגיליתי את כל זה, רציתי לדאוג לכך שלוילי תהיה מצבה ראויה. יצרתי קשר עם בית הקברות, אך נחרדתי כשהוסבר לי שבהתאם לחוק הגרמני, מכיוון שאיש לא שילם את דמי האחזקה השוטפים של הקבר (בזמן שמשפחתו בילתה עשרות שנים בניסיון לאתרו), מישהו אחר נקבר באותה חלקה כבר בשנות ה-60...
אחרי המלחמה
לאחר המלחמה החלו יהודים ששרדו את השואה לחזור ממחנות או ממקומות מסתור שבהם הצליחו להימלט מהנאצים ומשתפי הפעולה שלהם. ארנולד וטרזיה פרנק חזרו לסלובקיה והגיעו לפלריקובו בחיפוש אחר בני משפחת פרנק ששרדו. ככל שחלף הזמן והם ראו שויליאם וארנקה לא חוזרים, ארנולד וטרזיה עברו לגור בבית ברחוב שטפניקובה. בנם טומי שרד את השואה אך לא חזר לסלובקיה.
בחודש מרץ 1948 התפרסמה בעיתונות הסלובקית מודעה מטעם בית המשפט המחוזי, לפיה אחותו של וילי, קורנליה רייך לבית פרנק, פתחה בהליך להכרה בויליאם, ארנקה ושתי בנותיהם כנפטרים. מנוסח המודעה עולה שקורנליה לא ידעה מה עלה בגורלם מעבר לחודש מאי 1942 וחשבה שכבר אז גורשו למחנות ריכוז. אין לנו דרך לדעת כיום האם אי-הדיוק בפרטים שמסרה נובע מכך שהקשר ביניהם אבד כבר במאי 1942, או שזה המידע שסופר לה, אבל הפרטים שציינה סותרים את השאלות ששתי בנותיה ידעו כאשר ביקשו ממני לברר מה עלה בגורלם, וכן את המידע המדויק יותר שהתגלה בהמשך במסמכים.
לאחר שוויליאם, ארנקה ובנותיהם הוכרזו כקורבנות השואה שנספו, בסוף 1948 הועברה הבעלות על ביתם בהליך ירושה מסודר לבני משפחת פרנק שנותרו בחיים בצ'כוסלובקיה: ארנולד פרנק, אחותו קורנליה רייך לבית פרנק, אחייניו רודולף שטקל ואימריך רייך, ואחייניותיו אילונה סטורץ לבית רייך וגרטה ורבובה לבית סידון. ארנולד וטרזיה המשיכו לגור בבית בשכנות טובה עם תושבי הכפר.
עם זאת, תחת המשטר הקומוניסטי שהשתלט על סלובקיה, ארנולד וטרזיה לא יכלו להזדקן בשלום. ארנולד הסב את החנות של אחיו לבית מלאכה לעץ, וסיפק עצי הסקה ופחם לתושבי פלריקובו. בשנת 1958, כשנה לאחר ביקורו של בנם יהודה בישראל יחד עם אשתו ובנו, נעצר ארנולד בתואנה שקרית של “סיכון שרשרת האספקה לכפר”. למרות שעבר כבר את גיל הפרישה, הוא הוכנס לכלא לחצי שנה.
כמובן שעבור אשתו טרזיה, שכבר שרדה את השואה ומשטר דכאני אחד, זו היתה תקופה מפחידה, מלאת דאגה ולחץ. כדי לא לבלות את הזמן הזה לבדה בבית, היא העבירה חלק מהתקופה הזו כאורחת אצל משפחתה של אחייניתו של ארנולד קלרה שומוגי לבית רייך בברטיסלבה, עד שארנולד השתחרר מהכלא בחודש מאי 1959.
חודשיים בלבד לאחר מכן, ב-28 ביולי 1959, נפטרה טרזיה מהתקף לב במהלך חופשה בעיירת הספא ריברה-סליאץ' (Rybáre-Sliač). ארנולד ידע שאין טעם להישאר לבדו בפלריקובו בתור היהודי האחרון שנותר בכפר, והבין שהוא כבר על הכוונת של המשטר הקומוניסטי, ולכן דאג מראש שאשתו לא תיקבר בבית הקברות היהודי הנטוש בפלריקובו, אלא בבית הקברות הנאולוגי הגדול ברחוב ז'יז'קובה בברטיסלבה.
לאחר מכן, הוא החל להתארגן ולהשיג את האישורים הנדרשים כדי לעלות לישראל ולהצטרף למפחה של בנו יהודה, כדי לבלות את הזמן שנותר לו עם נכדו ונכדותיו הישראלים. ב-18 באוקטובר 1960 ארנולד עלה על טיסת אל על מפראג לישראל. הוא התגורר בקיבוץ שער הגולן כשלוש שנים ואף זכה לביקור מאחותו קורנליה, לפני שנפטר ב-19 במרץ 1963 ונקבר בבית העלמין של שער הגולן.
אפילוג
והבית ברחוב שטפניקובה? הוא נותר ריק ולדברי הבעלים (ארנולד פרנק, קורנליה רייך וגרטה ורבובה) הוא מעולם לא נמכר כאשר ארנולד עזב לישראל.
האנשים מפלריקובו שהגיבו בפייסבוק על התמונה של הבית משנת 1918 טענו כי בתקופה מסוימת פעלה בו חנות, שהיה שם פאב אליו באו אנשים כדי לשתות ולרקוד. אחרים סיפרו לי שהעירייה פתחה שם חנות שבה מובטלים יכלו לעשות משהו מועיל, ושלפני שעזב, ארנולד לימד אותם כיצד למכור. בשלב מסוים, החצר שימשה כמגרש חנייה לטרקטורים, אבל יש מחלוקת אם זה היה במשך תקופה ארוכה או רק בזמן שיטפון שפגע בכפר.
אין לנו מידע מדויק. מה שאנחנו כן יודעים זה שבשנת 2002, לאחר פקיעת החוק הסלובקי להשבת נכסי נדל"ן מתקופת השואה, העירייה התייחסה אל הבית כאל נכס שואה, ובמימון האיחוד האירופי - הפכה את החצר הפנימית שלו למתקן מיחזור, בעוד שבית קפה וחדר כושר פעלו במה שהיה קודם לכן סדנת העץ והחנות.
צעד אחר צעד, אנחנו עדיין ממשיכים לחשוף את ההיסטוריה המורכבת של שני הבתים של משפחת פרנק בפלריקובו, מתוך סקרנות להבין את הסיפור המשפחתי שלנו.
הפוסט ההוא בפייסבוק, שהעניק השראה לפוסטים שלי על פלריקובו בבלוג, גרם לי להרהר על העובדה שיהודים שחיו בערים הגדולות של מרכז אירופה זוכים להרבה יותר הכרה בהשוואה ליהודים שחיו בכפרים קטנים. בעוד שערי בירה כמו וינה, בודפשט, ברטיסלבה ופראג הקימו אנדרטאות, מונומנטים והתקינו אבני נגף (שטולפרשטיין) מוזהבות בפתח הבתים הספציפיים שמהם נלקחו יהודים לאתרי הריגה, מחנות ריכוז או מחנות השמדה. אך בכפרים קטנים רבים, שבעבר שקקו בחיים יהודיים, לא ניתנו הכרה, תשומת לב, מימון או אנשים שייקחו על עצמם להרים יוזמות כאלה. היהודים המעטים ששרדו - עברו בדרך כלל לערים גדולות יותר בהן יכלו להיטמע ולא לבלוט בין אנשים שיודעים מי ומה הם. לחלופין, היגרו למקומות בטוחים יותר ובכך שינו לנצח את הנוף הדמוגרפי והזיכרון הקולקטיבי של אותם כפרים.
כשאני מתחקה אחר קשרי משפחה רחוקים וטווה סיפורים באמצעות אלבומי תמונות ישנים ומסמכים גנאלוגיים, אני מקווה שהמאמצים הללו שלי משמרים את זיכרונם של מי שהיו פעם, ומנציחים את סיפוריהם לדורות הבאים.
ואתם?
בין אם אתם נלהבים לשמר את סיפורי המשפחה שלכם או רק רוצים להתחיל את המסע שלכם אל נבכי המורשת המשפחתית שלכם, אני מזמין אתכם להצטרף אליי לחקר העבר. אם אתם לא בטוחים איך להתחיל, תנו לי להדריך אתכם. כגנאלוג מקצועי מסור, המתמחה בהיסטוריה היהודית של מרכז אירופה, שירותיי יכולים לעזור לכם לחשוף גם את ההיסטוריה העשירה של אבותיכם.
צרו איתי קשר כדי ללמוד כיצד אוכל לעזור לכם לחשוף את המורשת המשפחתית שלכם.
Commentaires